ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני שנתיים. ראשון, 2 באפריל 2017, בשעה 19:58

עד גיל אמצע החטיבה בערך, בכל פעם שחוויתי אירוע של בריונות, המבוגרים מסביבי מהרו לומר לי שאני סובלת רק כי אני מוקפת בסביבה לא בוגרת אבל אני לא צריכה לדאוג, כי עוד מעט, ממש עוד מעט, כשאני אהיה בגירה אני אוכל להשתלב ב"עולם המבוגרים" ושם סוף-סוף לזכות ליחס בוגר ונאות.
אני נאחזתי בהבטחה הזו מכיוון והיא נראתה לי מאוד ריאלית בזמנו, הרי שכל המבוגרים מסביבי התנהגו באופן בוגר מולי.
וזאת בדיוק הייתה הבעיה, אם אני צריכה לחשוב על כך בדיעבד. הסיבה שנשאבתי לאשליה הזו שמתנפצת אצלי בשנים האחרונות היא בדיוק כי ההתנהגות הזו הייתה מולי, אך גם שם בדיוק היא הסתיימה.
ככל שגדלתי יותר, המבגורים מסביבי הרגישו יותר בנוח להוריד את מסכת "הסמכות" מולי, וראיתי כמה שהם לא שונים מילדים שהכרתי בתקופת בית הספר ושגם עולמם מורכב מחרמות, העלבות, קנאה ושנאה. ולמרבה הפלא, מסיבות שהם תמיד הטיפו נגדן כיוון שהן "לא בוגרות" כמו רצון להיות פופולריים, רצון לתשומת לב או סתם רצון לעשות דווקא.
וכל הגועל נפש הזה שהם עשו לעולם לא היה ישיר, הרי כשזה ישיר זה "ילדותי" והם מפחדים מן המונח שמתאר אותם יותר מכל. לכן הכל נעשה בתחבולות, הכל נעשה בצביעות, הכל עטוף במילים בוגרות ורהוטות שהשורה התחתונה שלהן היא "נה, נה, בננה" שפשוט נאמרת או נכתבת בשפה גבוהה. 

בואו נודה בזה, רוב האנשים המבוגרים לא באמת התקדמו מאז תקופת היסודי. אולי הגוף שלהם גדל והתפתח, אולי הם עברו כמה וכמה חווית בחיים אבל לוודאי שהם לא למדו מהן כלום, כי הרי אין שוני אמיתי ביניהם לבין ילדים.
אין להם באמת איפוק, אין בהם באמת הכלה, אין בהם באמת אמפתיה, אין בהם כנות, אין בהם שום דבר בוגר! הכל זה רק "אני, אני ואני" שיוצר כל כך הרבה קונפליקטים שלא שונים מהדרמה ביסודי, רק בשינוי אדרת שנותנת לכך אשליה של בגרות.

איפה הבגרות שהבטיחו לי שבאה ביחד עם הגיל?
היא לא באה עם הגיל, אני אישית לא ראיתי אותה כמאפיין בלתי נפרד של בני 20, 30, 40... כל הדרך עד 90. 
אם אי פעם ראיתי בגרות במישהו זה לא היה בגלל תאריך הלידה שלו, אלא בגלל שהוא בורך/קולל לעבור אירועים חריגים שגרמו לו לחשוב אחרת מאיך שנוח לחשוב בתוך העדר האנושי שאנחנו חיים בו.
אבל מה זה עזר לו "להתעורר" בתוך סביבה שעדיף להיות בה פחות מודע בשביל שזה יכאב פחות?
אני מתחילה לחשוב שאולי חוסר הבגרות הוא מנגנון הגנה מפני גילוי מאכזב הרבה יותר על החיים.
אולי עדיף להתעסק בשטויות בסגנון כיתה א' במקום לחשוב שהעולם הזה לא באמת זז אינץ' מנקודת ההתחלה ולא התפתח כלל מוסרית.

אם הייתי חוזרת אחורה בזמן, הייתי אומרת לעצמי, שהכל יהיה אותו דבר. אותו דבר רק גרוע יותר, כי לפחות ילדים הם ישירים והשכל שלהם עוד גמיש ועשוי להכיל דעות שונות. שכדאי לי להנות מהזמן שהיה לי אז, כי לפחות בגיל ההוא הייתה עלי פחות אחריות, היו ממני פחות ציפיות אז ההשלכות של חוסר השתתפות בנעשה בעדר לא היו כאלו חמורות.
פעם יכולתי פשוט להגיד לאמא שתכתוב לי פתק לבית הספר כי רציתי לברוח מהמקום שיוצר בי כאלו מחשבות, היום את הפתק הזה אני אתן לרוקח שיתן לי משהו שיבריח לי את המחשבות שנוצרו לי בראש.
ככה זה כשאין ברירה אלא להעמיד פנים. נראה לי שבעצם, מבפנים, כולנו ילדים פגועים.

deepThinker - מסכים...
במוקדם או במאוחר האנשים שבLVL המנטלי שלך ימצאו אותך.
את לא צריכה לסבול אנשים שמתנהגים בילדותיות, במיוחד זה אם בלהוריד אותך.
אנשים חזקים לא מורידים אנשים אחרים אלא מעלים אותם מעלה.
לפני שנתיים
teller - כמה שאני מסכים...
מרבית חיי חיפשתי את האנשים הבוגרים, תרתי אחריהם וצעקתי ברחובות אבל קשה למצוא אותם...
לפחות כשמוצאים אותם צריך להחזיק חזק אבל לפעמים גם זה לא מספיק.
(אני הרבה פעמים מצאתי את הבגרות הזאת אצל בוגרי המכינות הקדם צבאיות)
לפני שנתיים
Anakin - שכתי את שמו של איש החינוך, נדמה לי מימי יון העתיקה, שאמר תנו לי את הילד עד לגיל 10 ואתן לכם את הגבר. ממה שראיתי בסך הכל האופי שילדים מגבשים סביב גיל 10 בהחלט מעיד על האופי שלהם כאנשים בוגרים.
לפני שנתיים
bluguy​(שולט) - כל-כך נכון וכל-כך עצוב...
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י