זה מכוון אליך, כן כן, אליך. אותה אחת שמתכתבת באוטובוס עם בן זוג/שולט והאמירה האחרונה שלו הופכת את המעיים ועוברת את הגבול. אותה אחת שניצבת מילימטר אחד מעבר לגבול שלה לאחר שנדחפה אליו בעדינות על ידי זוג ידיים אוהבות. אותה אחת שרוצה לומר "לא" אבל יוצא לה "כן" במקרה הטוב או פשוט כלום במקרה הרע. אותה הפעם שהיא אמרה זה "גבול קשיח" והוא אמר "ברור", כשפחות מחודש אחרי מצאה את עצמה מרככת אותו בעדינות כדי לרצות אותו. אותה אחת שבוכה תוך כדי, כי הבכי הרי עושה לה את זה, אבל הפעם זה בכי אחר והוא לא שם לב. אותה אחת שרוצה להיות מרכז העולם של המישהו, אבל תסתפק בלהיות סתם עוד לווין של סתם מישהו.
והרי בדיוק בשביל זה יש מילות ביטחון: "***** אתה מגזים", "אדום", "קנגרו", "אננס", "השם של סבתא שלו", "צהוב".
וזה הדיסוננס. היא טובה רק לכאב. אין דבר כזה מילת בטחון בשליטה מנטאלית. היא מפיגה את הקסם מהסיבה הפשוטה שהיא מזכירה לך טוב מאוד שאתה לא באמת קורא לה את המחשבות, וכשאתה מסתכל בתוך העיניים שלה אתה לא באמת רואה את הנפש שלה, אלא רק את גלגל העין האנושית שלה: קרנית, רשתית, ופוטורצפטורים שרגישים לאור. וכשהיא תגיד לך את מילת הביטחון, היא תשחוק לך את הרצפטורים. פוף. הקסם פג. היא לא תכין יותר בבוקר קפא בהתרגשות, כי אם בתסכול. היא מקולקלת ולא מספיק טובה. רצפטורים.
אז מה כן? מסתבר, שפשוט כדאי להכיר את מי שמולנו. בלי מילים גדולות.
