סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בלדה לחופש

אנחנו אבודים, מילמל אז הפצוע
אתה לא עוזר עם הגישה הזו, ענה לו החובש
לפני שנתיים. ראשון, 23 באפריל 2017, בשעה 20:48

קצין הרפואה לאו סקורניק התפלא מאד כאשר הפיקוד הנאצי ביקש להעניק לו את עיטור צלב הברזל כהוקרה על גבורתו בשדה הקרב. הוא אמנם סיכן את חייו כדי להציל חיילים גרמנים, והענקת צלב הברזל לא היתה מאורע נדיר אצל הגרמנים, אבל סקורניק נבדל מהגיבור הנאצי הממוצע במאפיין מהותי אחד: הוא היה יהודי. אחד מ-300 יהודים שמצאו עצמם לוחמים לצד הנאצים, באחת מתהפוכות הגורל המשונות ביותר בשנים שגם כך התאפיינו בחריגה מכל דמיון, מעוות ככל שיהיה.

כמו שאר היהודים הללו, סקורניק היה בכלל פיני, וכמו שאר היהודים הללו, גם הוא היה מודע לאידיאולוגיה של החברים מגרמניה ולשמועות על מה שהם מעוללים לבני עמו. סימפתיה לגרמנים לא היתה שם. אז למה שיהודים מפינלנד ילחמו לצד נאצים מגרמניה?

בגלל רוסיה. ב-1939 החליטה רוסיה לפלוש לפינלנד בגלל ש... ככה בא לה. זו היתה סיבה מספיק טובה - בשלב זה הרוסים כבר סיפחו חצי מפולין מאותה סיבה ממש - ופינלנד דלת האוכלוסיה והחימוש לא נראתה מסוכנת. אלא שבמהרה התברר שהפינים היו לוחמי חורף מעולים שהסבו אבדות אדירות לצבא הסובייטי המבורדק ועשו לסטאלין בושות. אבל יש גבול לכמות הבושות שאומה של 4 מיליון איש יכולה לעשות לאומה של 200 מיליון. הסובייטים התגברו על אבדותיהם על ידי כך שפשוט זרקו לחזית עוד מיליון חיילים. פינלנד לא יכלה להתמודד עם אבדותיה הקטנות בהרבה באותה צורה, ונאלצה לבקש הסכם שלום שבמסגרתו מסרה לברית המועצות שטחים מארצה, אך נותרה עצמאית. זאת בניגוד לשכנות אחרות של רוסיה, שלא היתה ידועה ביחסי השכנות הטובים שלה.

שנתיים לאחר מכן, כאשר גרמניה פלשה לברית המועצות, פינלנד פלשה יחד איתה. לא שהפינים התלהבו מהנאצים - הם סירבו להצטרף לברית הציר ועשו כמיטב יכולתם לנהל מלחמה נפרדת ולהבהיר שהם והיטלר לא BFF - אבל את השטחים שנשדדו מהם הם רצו בחזרה ועם 3 מיליון חיילים גרמנים לצדם, הסיכויים נראו טובים יותר. כך מצא את עצמו הצבא הפיני - על 300 חייליו היהודים - לוחם שכם אל שכם עם הגרמנים, וכך מצא עצמו לאו סקורניק מחרף את נפשו כדי להציל פצועים גרמנים תחת אש ומנהל מבצע מורכב לפינוי בית חולים שדה ובו מאות גרמנים פצועים, חלקם אנשי אס אס, בטרם ישמידו אותם הכוחות הסובייטיים.

יהודי שמציל אנשי אס אס וזוכה לעיטור גבורה מטעם הנאצים - זה מעורר כל מיני מחשבות. אפשר לראות בכך עוד סוג של ניצחון על הנאצים, אולי הניצחון המוסרי האולטימטיבי (לא שקשה לנצח מוסרית את הנאצים, כן? הם לא בדיוק אלופי העולם במוסר. אבל בכל זאת). אחרים יאמרו שלהיפך, בכלל לא מוסרי להציל חיים של נאצים ולסייע בדרך כלשהי למכונת המלחמה הגרמנית. יש שיתפעלו מכוחה של שבועת הרופא, מגבורת החייל הבודד או פשוט מצירופי המקרים המדהימים שההיסטוריה מזמנת לנו. כשלעצמי, אני חושב על חופש ואינדיבידואליזם.

היהודים בצבא פינלנד לחמו שכם אל שכם עם אחד המשטרים המפלצתיים בהיסטוריה - וכנגד משטר מפלצתי לא פחות. המשותף לאידיאולוגיה הנאצית והקומוניסטית הוא מחיקת האינדיבידואל למען הכלל, בין אם הפולק או הפרולטריון, ויצירת מערכת ערכים המבוססת על שייכות לכלל. במערכת הזו אסור ליחיד להסתכל על אחרים כיחידים, כי בכך הוא מוציא עצמו מהכלל. אינך יכול להחליט שהבורגני או היהודי הוא בעצם איש נחמד. הוא אויב. הוא מ"הם". "הם" פגעו בנו ולכן אנחנו שונאים את "הם" וצריך להרוג אותם. כך פועלות אידיאולוגיות של שנאה, וכך פועלים צבאות.

אבל בצבא הגרמני ובצבא הסובייטי שירתו בני אדם, לא "נאצים" ו"קומוניסטים". חלקם היו אנשים רעים, חלקם היו שטופי מוח, אבל רבים מהם פשוט לחמו למען ארצם או חייהם מבלי שהיו רשעים במיוחד, גזענים במיוחד או רצחניים במיוחד, כמו חיילים בכל מלחמה ובכל עת. אינני יכול לתאר לעצמי מה עובר בראשו של רופא יהודי בסיטואציה כזו שבה חייהם של חיילים גרמנים תלויים בו. הוא ודאי חש בנאמנויות הסותרות לעמו, למדינתו לשבועתו, ולא היו לו שום קווים מנחים ברורים שיאמרו לו מה נכון לעשות. אז הוא בחר פשוט להיות בן אדם ולראות באחרים בני אדם, גם אם הם חלק מקבוצת "הם" שצריך לשנוא. החלטה של יחיד שרואה יחידים ולא קולקטיב.

שבוע אחרי יום השואה יצוין יום הזיכרון לקורבנות הקומוניזם, המכונה גם "יום הפועלים הבינלאומי". שני הימים הללו, והסיפורים הקטנים והגדולים שלהם, הם הזדמנות מצוינת לקדש את היחיד והחופש שלו. סביבנו טורקיה שהופכת לתיאוקרטיה בשם האיסלאם ו-ונצואלה שגוועת בשם הסוציאליזם מזכירות לנו שאידיאולוגיות קולקטיביסטיות אינן משהו שקרה בשנות ה-40. הן קיימות סביבנו - וגם אצלנו: סיסמאות שצועקים בלי לחשוב, כותרות בתקשורת, פוליטיקאים שמסמנים שעירים לעזאזל, ועוד ועוד חוקים שמנסים לשלוט במה שנגיד ונראה ונעשה. בימים כמו זה כדאי לזכור כמה חשוב שהשלטון והחברה לא יקבעו לאף אחד מאתנו את מי אנחנו צריכים לשנוא, את מי מותר לנו לאהוב, מה אסור לנו לאכול, למי אנחנו חייבים לתת כסף ואיך אנחנו צריכים לנהל את חיינו למען טובת הכלל או המולדת. אנחנו יחידים, והזכות הנפלאה ביותר שלנו היא להחליט בעצמנו מה אנחנו אוהבים, את מי אנחנו אוהבים ואיך אנחנו אוהבים.  

וגם את מי לא אוהבים. לאו סקורניק סירב לקבל את עיטור צלב הברזל. הוא ביקש מהמפקד שלו למסור לגרמנים שאם העיטור יוענק לו, הוא ינגב בו את התחת. המפקד העביר את המסר, מילה במילה. הגרמנים הזועמים דרשו ממנו להסגיר להם את סקורניק על מנת ללמד אותו לקח גרמני. המפקד סירב.

 

Dark Artist​(שולט) - מדהיפ, לא ידעתי על כך שהיו לוחמים יהודים בצבא הפיני. סיפור אמיתי?
לפני שנתיים
זאלופון​(שולט) - אמיתי לגמרי. מתוך היהודים בצבא הפיני, שלושה היו מועמדים לצלב הברזל הגרמני: לאו סקורניק שהזכרתי, סלומון קלאס, שלפני שנלחם בסובייטים לצד הגרמנים בילה כמה שנים בארץ ישראל כחבר באצ"ל, ודינה פוליאקוף, שהיתה אחות מתנדבת וטיפלה במסירות בפצועים גרמנים. כולם דחו את העיטור.
אגב, במלחמת השחרור השתתפו כ-28 יהודים מתנדבים מפינלד, שרבים מהם הביאו עמם ניסיון קרבי ממלחמתם נגד הרוסים לצד גרמניה. ההיסטוריה אוהבת את האנקדוטות הביזאריות שלה.
לפני שנתיים
consonance - לא ייאמן כמה שסיפורי התקופה הזו עולים על כל דמיון, וכל פעם יש משהו חדש שלומדים. מטורף לחלוטין.
סיקרן אותי מאוד אז עשיתי גוגל על העניין ומצאתי כתבה מעט מפורטת יותר בנושא למי שרוצה, מעניין מאוד.
http://www.haaretz.co.il/misc/1.1224291
לפני שנתיים
זאלופון​(שולט) - לא יכול להכנס לכתבה כי היא מוגבלת למנויים, אבל יש מצב שהיא תרגום לעברית של הכתבה הזו?
http://www.haaretz.com/israel-news/un-finnish-business-1.317886

ויש גם את זו, שנדמה לי שבה נתקלתי בסיפור הזה בפעם הראשונה לפני כמה שנים:
http://www.telegraph.co.uk/culture/museums/10682975/The-Jews-who-fought-for-Hitler-We-did-not-help-the-Germans.-We-had-a-common-enemy.html

אכן כל פעם מגלים סיפור מטורף חדש מהתקופה, גם כשמכירים כבר הרבה סיפורים מטורפים.
לפני שנתיים
consonance - אין לי מנוי להארץ וזה בכל זאת פתח לי את כל הכתבה, מוזר. בכל אופן, היא אכן תרגום לכתבה שבלינק הראשון ששמת.
אני חושב שכל התקופה שקשורה למלחמה ולתנאים הפוליטיים באירופה שקדמו לה והניעו את ההיסטוריה להיכן שהניעו אותה -
ובהחלט אפשר לשים את האצבע מסיום מלחמת העולם הראשונה בהקשר הזה (בעיקר, אני חושב, חוזה ורסאי שהיה
הרסני ממש לגרמניה) - היא מרתקת מאין כמוה ואפשר ללמוד מהשנים הארוכות האלו המון. אין ספור מצבים ואירועים
הזויים שבדמיון הכי פרוע לא היינו מעלים על הדעת התרחשו. תקופה אפלה ורעה כ"כ, ועדיין היא מרתקת באופן יוצא דופן.
לפני שנתיים
זאלופון​(שולט) - הייתי כולל את מלחמת העולם הראשונה עצמה, כי ההשפעה שלה על איך שהעולם התנהל ונראה מאז עצומה, אבל אין ספק שבתקופה שהובילה למלחמת העולם השנייה ובמלחמת העולם השנייה עצמה יש משהו מרתק מאין כמותו. לפעמים אני חושב שאולי זה בגלל שמדובר באגדת הטוב ורע האולטימטיבית ששמענו וריאציות שלה פעמים רבות (מי אמר שר הטבעות), על הרשע המוחלט שמנסה להשתלט על העולם ונדמה שאין שום כוח שיכול לעמוד בדרכו ואז בדרך נס כוחות הטוב מתאוששים ומצילים את העולם. רק שזה קרה באמת, וכשצוללים לפרטים מתגלה שזה גם הרבה יותר מורכב מאיך שזה נראה בתחילה, למשל בכך ש"כוחות הטוב" כללו את סטאלין שהיה לא פחות רשע מהיטלר או שבעלות הברית הרגו במכוון המוני אזרחים בהפצצות אוויריות. וכמובן, ישנם הסיפורים, שבאמת את חלקם קשה להאמין שמישהו המציא, לא כל שכן שהתרחשו באמת.

מה שמזכיר לי עוד סיפור על המלחמה של פינלנד בברית המועצות, שנדמה לי שמופיע אצל מיכאל הרסגור. כשהרוסים הפכו את הקערה והדפו את הגרמנים (ואת הפינים), פינלנד הבינה שצריך לצאת מהסיפור הזה. היטלר, כמובן, רצה מאד שפינלנד תשאר במלחמה ותעסיק כמה שיותר כוחות סובייטיים. לכן הסכים לספק לפינים כמות נאה של אמצעי לחימה (בתקופה שבה גם הצבא הגרמני נזקק להם) בתמורה להבטחה שלא לכרות שלום נפרד עם ברית המועצות. הפינים חתמו על ההסכם, חיכו שהציוד יגיע - ואז הגיש הנשיא הפיני את התפטרותו המתוכננת מראש ואת מקומו תפס מתנגד להסכם, שביטל אותו מיד וחתם על חוזה שלום עם הרוסים, שבמסגרתו התחייבה פינלנד להכריז מלחמה על גרמניה (וכך עשתה, בסיוע הנשק הגרמני).
לפני שנתיים
consonance - למלחמת העולם ה-1 יש את התרומה שלה למה שקרה בהמשך, אבל אני חושב שההשפלה הגרמנית בהסכמים לאחר המלחמה, עליית הפאשיזם והשפל הכלכלי הגדול וזה שהכל התרחש תוך מס' שנים והתחבר ביחד היוו את הסיבות המרכזיות לתהליך ההיסטורי ההרסני.
תיארת נכון את העניין, שיש שני צדדים של רעים וטובים וגם החלוקה הזו היא לא שחור ולבן והופכת את כל העניין למרתק עוד יותר.
אני חושב שגם ההיקפים הפשוט אדירים של הכוחות הלוחמים, המודיעין (המאמץ העצום לשבירת קוד האניגמה, למשל), השטחים העצומים שהתפרסו על יבשות שונות ורחוקות זה משהו שקשה לתפוס. ולחשוב שזה קרה רק לפני כ-80 שנים. גם אחרי כל הספרים והמאמרים שקראתי, והסרטים והסדרות שראיתי והתכניות ששמעתי (אפרופו מיכאל הרסגור והתכנית הפנטסטית שעה היסטורית)- תמיד יש דברים חדשים ומדהימים שנחשפים.
על כל פנים, תודה ששיתפת את המידע המעניין מאוד הזה.
לפני שנתיים
קמיליה​(נשלטת) - תודה.
השכלתי ללמוד עוד משהו.
לפני שנתיים
זאלופון​(שולט) - בכיף :)
לפני שנתיים
נסיכת הלילה​(שולטת) - ממש היום ניהלתי (בלי שום קשר ליום השואה) ויכוח נסער על הזכות הנפלאה שנפלה בחלקנו לבחור לא להיות חלק מהעדר.
תודה על הפוסט והקישורים, אני מאוד אוהבת לקרוא פוסטים שמעוררים אצלי גם מחשבות וגם את הרגש.
לפני שנתיים
זאלופון​(שולט) - מדי פעם אני חושב בפליאה כמה מזל יש לנו שאנחנו חיים בתקופה הנוכחית, שבה אולי הכי קל ובטוח שהיה אי פעם לא להיות חלק מהעדר (וגם זה רק בחלקים מסוימים של העולם). זו באמת ברכה.
ובשמחה :)
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י