צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני שנתיים. שלישי, 16 במאי 2017, בשעה 00:34

רובכם לוודאי מכירים את הסדרה הפופולרית "שובר שורות" (Breaking bad), ששודרה בין השנים 2008 ל 2013.
אני זוכרת איך אני ראיתי את הסדרה הזו בתיכון, באופן אירוני, בדיוק ביום שירדה מהאוויר.
סיימתי עם הבגרויות לאותה שנה, וכבר הייתי בתהליך שיבוץ לשירות לאומי... ומה שנותר לי לעשות זה פשוט לחכות.
אז מלאתי לעצמי את המערכת ב"שיעורי ציפייה בסדרות", ופשוט נשאבתי לתוך הסדרה הזו. יכולתי לצפות בה במשך שעות ואפילו לא לשים לב לזמן שחולף.
כשבשנת 2015, החלה סדרת הספין-אוף, "סמוך על סול" (Better call saul), לא יכולתי שלא להתחיל לצפות בה.
הסדרה עוסקת בחייו של סול גודמן, לפני שהפך לעורך דין הפלילי שהוא, תרתי משמע, ואת הגורמים שהביאו אותו לכך.
אחת מהסיבות זאת מערכת היחסים עם אחיו. אני לא אכנס אליה כי זה לא יהיה רלוונטי לפוסט, אני רק אציין שכשאני ראיתי את הדמות של אחיו, לא יכולתי שלא להזהות איתה כבר מהעונה הראשונה ושמחתי שמראים גם אנשים כאלו, שהם די כמוני במובן מסוים, בסדרה כזו פופולרית.
אז לאחיו קוראים צ'אק. צ'אק הוא עורך דין מצליח, שעובד במשרד מצליח שנושא את שמו בגאווה, שמכיר את כל הבכירים בעולם המשפט במדינת ניו-מקסיקו בה הוא מתגורר. בחור כה מוכשר ואינטלגנט שהשיג הרבה, אז בטח יש לו חיים נהדרים, לא? אז לא.
אין לו חיים נהדרים. צ'אק התגרש לאחרונה, והוא סובל מהתקפי חרדה שהוא מאמין שהם רגישות ל"קרינה אלקטרו-מגנטית" שנפלטת מכל מכשיר חשמלי והוא משוכנע שזה מה שגורם לו להרגיש בסימפטומים כמו דופק מואץ, סחרחורות ושאר המאפיינים האופניים להתקפי חרדה.
ומכיוון שבעולם המודרני בכל מקום יש משהו חשמלי, צ'אק מסתגר בביתו שממנו עקר וזרק כל מכשיר חשמלי ומשתמש בכל מיני פעולות חסרות פשר אמיתי אבל שהוא בטוח שעוזרות לו, כמו למשל להתעטף בשמיכת אלומיניום שמרגיעה אותו.
הוא מצליח להתקיים בזכות אחיו ועמיתיו לעבודה שמביאים לו מצרכים לתוך הבית, לאחר שהוא מוודא שהם השאירו את הטלפונים והשעונים שלהם בתיבת הדואר מחוץ לבית שלו, ובהמשך הסדרה הוא מצליח להגיע לכל מיני מקומות ציבוריים אם מתאימים עבורו את התנאים ומכבים את כל המכשירים החשמליים האפשריים.
זה נשמע לכם כמו טירוף בנקודה הזו, אבל רק אנשים עם הפרעות מקטגוריית החרדה יכולים להבין את הכללים שאנחנו מכתיבים לעצמנו בגלל ההפרעה, בגלל שאנחנו מאמינים שזה מה שישמור עלינו, אבל בפועל זה רק מחמיר את ההפרעה וגורם לנו להתבייש בעצמנו וכתוצאה מכך להסתגר אף יותר בתוך ההפרעה. אבל ככה אנחנו שורדים.
אני כותבת את זה בעיקר לאור הפרק האחרון. בפרק האחרון הראו פלאשבק מעברו של צ'אק, שבו ההפרעה רק התחילה, והוא נפגש לארוחה עם אשתו לשעבר ששמר איתה על יחסי ידידות, ביחד עם אחיו ג'ימי (זה שמו לפני שהפך לסול, לכל מי שלא בקיא בעלילה).
הוא לא רצה שהיא תדע על המצב שלו אז הוא החליט לשקר לה, ואמר שאין לו אור בבית כי יש הפסקת חשמל, וכשהיא אמרה שאם כך אז כדאי שילכו למסעדה הוא אמר שהוא עייף ולא כדאי כי הוא כבר הכין ארוחה שלמה שכבר מונחת על השולחן (שהיא מן הסתם לא תעלה על הדעת שהוא עשה לאור נרות ועל גזיה, וממש לא במטבח) וניסה לשווק את זה "כארוחה לאור נרות".
היא זרמה עם הרעיון והכל היה בסדר, עד הרגע שהטלפון שלה צילצל והיא הייתה חייבת לענות כי זאת שיחה דחופה. כשצ'אק ראה את המכשיר האלקטרוני הזה, את הגורם הפובי שלו, הוא נכנס להתקף חרדה. הוא לא יכל להגיד לה כלום מהבושה, אז הוא ניסה להירגע ולהתרכז במשהו אחר, וכשהוא לא הצליח להירגע הוא ברח למטבח אבל היא נכנסה למטבח כי רצתה לשאול אותו אם יש לו עט, כי היא מן הסתם לא ידעה שזאת בעיה בשבילו, ומרוב פחד הוא לקח את הטלפון שלה וזרק אותו על הרצפה.
היא ניסתה להבין למה הוא הגיב באלימות כזו, ובגלל שהוא התבייש במצב שלו, במקום להסביר לה מה הוא מרגיש הוא התחיל להאשים בבולשיט בסגנון "זה לא מנומס לענות לטלפון בארוחה" שעצבן אותה וגרם לנתק ממנו קשר.
רגע לפני שהיא יצאה החוצה להזמין מונית, אחיו ג'ימי, אמר לו שהוא חייב להגיד לה מה באמת קרה אחרת הוא יאבד אותה וצ'אק העדיף שהיא תחשוב שהוא איזה מניאק גס רוח מאשר מתמודד עם קושי נפשי.
ואני כל כך יכולה להבין את זה, כי לפחות כשחושבים שאתה מניאק גס רוח לא חושבים שאתה איזה עלוב ופתטי שקשה לו לתפקד.
וזה כל קטע עם ההפרעות האלו, שבחיים לא ינחשו שקשה לנו לתפקד. כלפי חוץ אנחנו נראים נורמלים, וסטטיסטית גם אינטלגנטים. כלפי חוץ הוא עורך דין מוצלח, כלפי חוץ הוא ניהל איתה שיחה מפולפלת לאורך כל אותו הערב אז כלפי חוץ קל גם לקבל את המחשבה שהוא פשוט גס רוח מאשר לחשוב שיש לו אולי איזה בעיה ושהוא דווקא כן ניסה להילחם בה, אבל פשוט לא הצליח.
אני וצ'אק לא כל כך שונים, וזה למה אני כותבת על זה. יש גם אצלי מחשבות והתנהגויות שמנסות להימנע מהתקפי חרדה בדרכים הכי טיפשיות ולא אפקטיביות שיש שרק מגבילות אותי יותר, אבל ברמה המיידית עוזרות לי, שאני מרגישה שאם מישהו ישמע עליהן הוא יחשוב שאני האדם הכי מפגר שהוא פגש בחייו, אז אני מעדיפה שאם מישהו החליט שאני מתנהגת ככה כי לדעתו אני כלבה, שימשיך לחשוב ככה. ולא תאמינו כמה "ניתוחי אופי" אני קבלתי בכל ה- 6 שנים שאני מתמודדת עם הפרעת הפאניקה שלי, שהשורה התחתונה שלהם היא שאני אדם זבל כי לא הצלחתי להגיד את מה שאני מרגישה באמת מחשש שישפטו אותי. אם הם רק היו יודעים את האמת... אם אכפת להם מזה בכלל.
אבל אני יכולה להבין למה, כי קשה לחשוב איך תלמידה מצטיינת (מגיל 16 וחצי עד 18)/מדריכה כריזמטית (מגיל 18 עד 20)/סטודנטית שלומדת איך פאקינג הנפש עובדת (מגיל 20 ועד עצם היום הזה), תהיה מישהי שקשה לה עם הנפש של עצמה. אז היא בטח עושה את עצמה.
אז נכון, השכל שלי עובד, ואם יש משהו שאני גאה בו בחיים שלי זה השכל שלי.
אבל יש אזורים במוח שלי שהשתבשו להם ולכן הוא מעביר אותי את העינוי הזה שאני לא בוחרת בו. זה לא סותר את האינטלגנציה שלי, ומנגד גם האינטלגנציה שלי לא סותרת את קיומה של ההפרעה ואת כל מה שהיא גורמת לי לעשות.
נראה לכם שיש מישהו בעולם הזה שיוותר על כמעט כל דבר בחיים שלו סתם?
זה פשוט מצב נוראי וזאת הדרך היחידה שאתה עוד איכשהו מרגיש מוגן, לפחות לא עד הרגע שבו אתה קולט שאתה לבד והובלת את עצמך לזה במו ידך.
אבל מה לעשות שאחרים לא יבינו, אני לא מאמינה שיש מישהו שבאמת יבין את זה אם הוא לא חווה את זה בעצמו, ותאמינו לי שניסיתי. כשמבקשים ממני לתאר את החוויה שלי, ממה אני "מפחדת", אין לי מילים שאני יכולה להשתמש בהם בשביל להסביר את זה למישהו שלא התמודד עם זה בעצמו מבלי שהוא יחשוב שאני מטורפת/מפונקת/פתטית/מוותרת לעצמי ויתחיל עם נאומים מהתחת לגבי מה אני צריכה או לא צריכה לעשות כאילו ש- 6 שנים ישבתי בחיבוק ידיים.
תדמיינו שנתנו לכם משימה להסביר לעיוור מלידה את הצבע האדום, בחיים לא תצליחו להביא אותו לאותה רמת הבנה כמו שיש לכם בסוגיה הזו, לא משנה כמה תנסו. פשוט כי הוא לא עבר את אותה חוויה כמוך, שאפשר להבין לעומק רק אם חווים אותה ולא אם מדברים עליה. 
אז ככה אני מרגישה כשאני צריכה להסביר מה עובר לי בתוך הראש.
אני יכולה להסביר ברמה הרציונלית ואפילו לתת נאום פסיכולוגי על כל הסיבות לתופעה, אבל אני לא אצליח להעביר את הרגש באופן שיגרום למישהו להבין את הסיוט הזה ושלמרות הסיוט הזה יש בתוכי בן אדם. אני פאקינג אותו בן אדם, עם אותן תכונות אופי, עם אותן אמונות ודעות ואותו שכל, רק שיש פעמים, שאני לא יודעת מתי או איך הן יבואו, שבהן הראש שלי מחליט שעכשיו זה סוף החיים שלי ואני צריכה להתאפק ולהעמיד פנים עד שזה עובר, כי פאקינג לאף אחד לא אכפת/אף אחד לא יודע איך לעזור, או ככה אני מרגישה לפחות.
על אף זאת אני עדיין אותו בן אדם וגם אותה שולטת, החיים שלי מורכבים גם ההפרעה הזו אבל גם משאר הדברים שקיימים בי.
והלוואי שאנשים יבינו את זה ולא סתם יתרגשו ויכתבו לי "את מדהימה" מאחורי המסך, אלא שבאמת לא יפריע להם להיות בקשר עם אנשים כמוני כשאנחנו גלויים ולא מעמידים פנים שאנחנו יציבים, במקום להתחיל לשפוט אותנו ולחשוב שאנחנו איזה מקרה עצוב.
לחיות עם הפרעות חרדה, בייחוד הקיצוניות שבהן, זה לא סימן לפחד על אף שהוא נראה המרכיב הדומיננטי, לחיות עם חרדה תמידית דורש אומץ וכוח שאני לפעמים לא יודעת מאיפה אני מביאה אותו, ולכן זה כל כך קשה להמשיך להעמיד פנים שהכל טוב ופשוט בא לי למצוא את האנשים האלו שאפשר "לצאת מולם מדעתי", מבלי שהם יעשו מזה ביג-דיל. 
יותר משקשה לי לחיות עם ההפרעה הזו, קשה לי להמשיך להעמיד פנים שאני "נורמלית", ובאופן אירוני זה גם מה שמכניס אותי אפילו יותר לחרדה. באופן "אירוני", כשנותנים לי את האפשרות להיות "לא נורמלית" אם בא לי מבלי שישפטו, אז אני מתפקדת הכי טוב כי פשוט אין עלי לחץ ואני מרגישה חופשיה.

אחתום את הפוסט הזה בתמונה מן הסדרה שלדעתי מספרת את הכל:
בתמונה, דמותו של צ'אק עם שני חלקים שווים שחיים בתוכו- חליפת העסקים כסמל לשכל וההישגים שלו, ושמיכת האלומיניום כסמל להפרעה שאיתה הוא מתמודד.
הוא עדיין אותו אדם, זה חלק ממנו ולא כולו. זה שהוא צריך שמיכת אלומיניום בשביל להירגע לטענתו, גם אם זה משהו שנשמע ממש מטופש, לא הופך אותו לאדם מטופש במהותו. וזה המסר של הפוסט הזה, שהפרעות נפשיות לא מוחקות את מי שאנחנו כבני אדם.
אפשר להיות אדם מוצלח וחכם ועדיין לסבול מהפרעה נפשית, זה לא סותר ולא מוחק את מי שאתה כאדם. והגיע הזמן שאנשים יבינו את זה.

Joe Carlton​(מתחלף) - אני לא יודע לגבי אחרים. אבל למרות שאיננו מכירים היטב - אכפת לי. אכפת לי שאת צריכה להתמודד עם הקושי. אבל אני שמח שאת כן מצליחה לתפקד. וכן את צודקת - אני באמת לא יודע איך לעזור לך. ואני לא חושב שאת מסכנה/פתטית. אני מרגיש חמלה אבל גם גאווה. חמלה אינה רגש כלפי חלשים. היא רגש של הזדהות. אי אפשר שלא להעריך אנשים שמתגברים על קושי. יש לי מכר שאיבד את רגלו ואת משפחתו בפיגוע. ואני פשוט מעריץ אותו על כך שהוא החליט שהוא לא נותן לשום דבר לעצור אותו. הוא ספורטאי מצטיין, תלמיד מחונן ואדם למופת. אז תמשיכי לשאוף גבוה ולהתמודד עם הקושי. זה טוב שיש לך פלטפורמה לשתף בה. *חיבוק אוהד, מחזק וגאה*
לפני שנתיים
ArchAngel​(שולטת) - תודה רבה על התגובה שלך :)
לפני שנתיים
טלי35​(שולטת) - כתבת מקסים ג'ואי.
מצטרפת ומוסיפה חיבוק ממני.
לפני שנתיים
Joe Carlton​(מתחלף) - תודה טלי!
לפני שנתיים
מהנדס שרירי מהדרום - אני בטוח שאחרי שתסיימי את המאסטר בפסיכולוגיה תהיי אחת הפסיכולוגיות הכי טובות בארץ! בהצלחה!
לפני שנתיים
ArchAngel​(שולטת) - אולי, הלוואי :)
תודה.
לפני שנתיים
Roren​(שולט) - "סטודנטית שלומדת איך פאקינג הנפש עובדת (מגיל 20 ועד עצם היום הזה), תהיה מישהי שקשה לה עם הנפש של עצמה."
עוד לא גילו לך שרוב המטפלים לא ממש מגיעים להיות כאלה מרקע של הרמוניה נפשית?
אני מתעב את הדמות של צ'אק בגלל הרבה דברים אחרים ולא בגלל ההפרעה הדלוזיונית שלו (החרדה, חמורה ככל שתהיה, היא רק תוצאה).
את לא מרושעת ולכן את לא צ'אק!
לפני שנתיים
ArchAngel​(שולטת) - כן "גילו לי",וזאת עובדה ידועה. אבל זה לא מעניין אחרים לפי היחס שאני מקבלת, רבים שולפים דווקא את הקלף של הלימודים שלי כטיעון כשל לוגי.
באשר לדמותו של צ'אק- הדמות שלו היא מחורבנת בגלל היחס שלו לאחיו. הוא גורם לי לרצות לתת לו אגרוף לפרצוף בגלל כפיות הטובה שלו וכל החרא שהוא מעביר אותו (מה שאומר שמייקל מקיין הוא שחקן כל כך מוכשר) על אף זאת, אני לא חושבת שהוא מרושע, אלא שהוא פשוט מקנא בו בגלל יחס מועדף שהוא קיבל מההורים או משהו כזה. בכל מקרה, זה גרוע ונוראי ומגיע לו לחטוף איזו קראמה לפרצוף בסדרה.
אבל לא על זה הפוסט שלי ולכן לא ציינתי את דעתי המלאה עליו ואת כל אישיותה של הדמות.
אני מדברת על הקטע הספציפי הזה של ההפרעה שיש לו, שהחרדה היא התוצאה שלה, ו"אסטרטגיות" התמודדות שלו איתה, ובזה אני יכולה להבין אותו ולהזדהות איתו.
לפני שנתיים
Roren​(שולט) - גם לו היית נטולת כל פתולוגיה וחביבה לבריות כמו הדלאי למה, עדיין כל אימת שלא היית מבינה משיהו או מתנהגת כפי שחפץ הוא היה שולף את נשק יום הדין "איך את פסיכולוגית אם את לא מבינה את זה?!" או " איך את פסיכולוגית אם את עשית את זה?!". זה הצד השני של המטבע שעליו הקומון נולגד' בדבר הרקע של העוסקים בטיפול. לא מכיר משיהו/י שלא זכה לטענה הנ"ל.

אני לא יודע אם צ'אק סובל מקנאת אח, פין או פיל. הנסיבות לא מעניינות במיוחד, הוא טיפוס נאלח. ומאחר והוא כזה צורמת למרות שמובנת האנלוגיה אלייך. אני מקווה שהפעם קפיש.
לפני שנתיים
Anakin - אני לא באמת משוכנע שהדלאי למה נטול כל פתולוגיה.
יצא לי לראות סרט תיעודי עליו, שבו הוא מתראיין ומספר כיצד הוא ממהר לכעוס כאשר דברים אינם מסתדרים לפי רצונו.
הוא גם מסביר שם כי דווקא לחזור לרוגע ולשחרר את הכעס היא חלק גדול מהעבודה העצמית שלו.
מאוד הפתיע לשמוע אותו מספר על עצמו כאדם אשר מתרגז.
די סותר את התדמית שבניתי לעצמי בראש.
אפילו הדלאי למה אנושי ומפגין תגונות אנושיות.
לפני שנתיים
גבעות​(נשלט) - אחת הדרישות שהכי קשה לי להתמודד איתן היא מענה על שאלות רפלקציה עצמית בתחום הלימודים שלי, ולמרות שזוהי מהות הפוסט שלך ורבים אחרים כמותו אני חייב להגיד שגם כאן יש הילה של הצטיינות ודקדוק ברמת הפרטים והרקע שאת משתפת איתנו על חוויותייך.

את סמוך על סול לא שרדתי מעבר לעונה הראשונה, לא תפס אוותי כמו שובר שורות, כנראה בגלל הנושא המרכזי וגם בעיית האמינות של צ'אק שנראתה יותר כמו התמודדות של מישהו שרק שמע על פירמידת הצרכים של מאסלו ולקח את הצורך ההישרדותי לכיוון מוגזם ומועתק מה pop culture של האנשים החובשים כובעי בדיל, ולא ממקום חרדתי אמיתי שהיה כנראה מביא אותו למצב של קיפאון מול הטרור הפנימי, להבדיל את עבודותו כפרקליט שם הוא רגיל בהתנהגויות בעלות אופי של תקיפה/בריחה התלויות בניהול סיכונים אפקטיבי.
אני בטוח שהמרצים שלי למבוא לפסיכולוגיה יעמידו אותי במקום על מי יודע כמה שגיאות בפסקה הקודמת, אבל את הקורס לקחתי לפני יותר משנתיים אז בליל ההגיגים הנ"ל הוא תוצאה של מה שנתפס ותוייק במגירת הידע הכללי. אני לא מתיימר להשמע מומחה.

ואם כבר בדמויות פיקטיביות עסקינן, מעניין אותי ArchAngel האם שיחקת בפרסונה5? דמותה של Futaba והתהליך המנטלי שהיא עוברת בפרט מראה הרבה הקבלות למה שתיארת בפוסט, והיא.... אני אעצור כאן. כל פיפס יותר מזה זה כבר ספוילר למשחק שהוא יצירת מופת מודרנית.
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י