ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני שנתיים. שישי, 26 במאי 2017, בשעה 08:28

לפני שבועיים הלכתי לחנות מסוימת, הבחנתי בה במוכר ביישן, עם קול חמוד וגוף עדין ולא יכולתי להפסיק לפנטז על איך שאני ארים אותו על הדלפק, אפשיל לו את התחתונים ו.... שאר התיאורים שעוד מעט תקראו. נתתי לדמיון שלי לזרום בשבועות האחרונים, וגבשתי את זה לכדי סיפור שלם, והרי התוצאה לפניכם (כמובן שהכל בדוי, כולל שמות). תהנו.
----
הבטתי על עצמי במראה דקות ספורות לפני שיצאתי מביתי וראיתי את השתקפותי לבושת חולצה מכופתרת  וג'ינס כהה המעניקים לי מראה מחוספס ודומיננטי, ההפך המוחלט מהמוכר שאני אתעמת עמו בשעה הקרובה, על אף שזכור לי כי אנו מתלבשים באותו הסגנון.
כנראה אלו לא הבגדים שעושים את האדם, כפי שאומר הפתגם המפורסם, אלא אופיו של האדם קורן מתוכו, ועל אף לבושו, מסגיר כמה הוא לא בטוח בעצמו. ולכן לוודאי אותו מוכר ביישן גם ביצע את הטעות שהוא עומד לשלם עליה.

העברתי יד על חגורת העור השחורה שהייתה חגורה היטב למותניי והשתעשעתי במחשבה הפנטזיונית בה אני משתמשת ב'דרך אלטרנטיבית' על מנת להעמיד אותו על את טעותו ולוודא שהיא לא תחזור שנית. מיד ובאופן כמעט בלתי רצוני, נפרש על פני חיוך זדוני כתוצאה מההתרגשות שהתחלתי להרגיש בין רגליי.
אך מבט חטוף אל עבר החלון הפתוח ממנו נפרש נוף העיר עליה יורדת כעת החשכה, הזכיר לי שמרכזי הקניות יסגרו בעוד כשעה ועלי למהר.
אז אמנם יצא גופי מן הבית והתקדם במהרה אל עבר מימוש מטרה רציונלית, אך ראשי נותר לעסוק בפנטזיות אודות מה אעשה לגופו של המוכר רק אם תינתן לי ההזדמנות.

הגעתי לחנות כחצי שעה לפני מועד סגירתה, הבטתי סביב וראיתי כי הנה ריקה מלקוחות ובמרכזה, בסמוך לאחד המדפים, עמד מוכר שטרם ידע מה מצפה לו ועסק בנחת בסידור המוצרים שהשונים, כאשר גבו פונה אלי.  
ניצלתי את הזמן, הזמן מלא השקט הזה לפי הסערה העתידה לבוא, על מנת לבחון את גופו.
על אף שזו לא הייתה הפתעה עבורי מכיוון וכבר ראיתי אותו אתמול, כאשר הבטתי כעת בכמה הוא רזה וקל לריסון פיזי, חייכתי לעצמי. החיוך התרחב אף יותר כאשר המוכר התכופף אל המדפים התחתונים ובכך הבליט את ישבנו מבעד למכנסי הג'ינס הצמודים שלו, וזאת דווקא כן הייתה הפתעה, שכן לא ראיתי אותו בתנוחה הזו קודם לכן ולא תיארתי לעצמי כמה היא תדליק אותי. לא תיארתי שעל אף מבנה גופו הרזה הישבן שלו יראה כה עגלגל ומזמין.
המחשבות נקטעו והחיוך התחלף בבת-אחת למבט רציני כאשר המוכר הרגיש שצופים בו וניגש אלי.
"סליחה, איך אני יכול לעזור לך?" מיד שאל בקול שירותי ומעט מבוהל.
הבטתי בפניו, על אף שניכר שהיה מבוגר ממני, פניו נראו עדינות ונעריות. הוא היה מגלוח למשעי ושערו הגיע לאורך קו הכתפיים, מאפיינים אלו העניקו לו מראה עדין, נערי ואף מעט נשי וכלל לא סמכותי, בניגוד אלי.  
הבטתי הישר אל תוך עיניו שמבוכה ניכרה בהן ועניתי "בהחלט" בקול תקיף בעודי מוציאה מארנקי קבלה על רכישה שבצעתי בחנות זו אתמול.
המוכר הבין כי אני לא מתכוונת לרכוש משהו אלא להתלונן וניגש מהר אל הדלפק על מנת שתהיה לו גישה למחשב ולקופה על מנת לאמת טענותיי העתידות לבוא.

הלכתי בעקבותיו, התמקמתי בצדו הנגדי של הדלפק אשר עליו הנחתי את הקבלה והחלתי לדבר בקול שקט אך אסרטיבי למדי.
"אתה בוודאי זוכר אותי, אתמול מכרת לי מטען לסלולרי שעלה 30 שקלים. עכשיו תסתכל בכמה כסף חייבת אותי! 130 שקלים! זה נראה לך הגיוני?"
"א...אנ... אני... מצטער" הוא החל לגמגם מופתע מן התקיפות שלי "נורא מיהרתי ו...."
"נורא מיהרתי?" קטעתי אותו באמצעות חזרה על דבריו בטון מעט מזלזל "אז טוב שבאתי עכשיו, לקראת הסגירה כי עכשיו יהיה לנו את כל הזמן שבעולם"
"אבל אני צריך ללכת הביתה בקרוב" ענה לי המוכר בשקט, במעין ניסיון מחאה כושל רווי בפחד מכך שאולי אשמע אותו, אך בכל זאת שמעתי.
"אם אתה כל כך רוצה ללכת הביתה, לא אעצור בעדך כמובן, אבל זה אומר שמחר על הבוקר אני אגיע לכאן כששמעון יהיה" כך עניתי לו.
למשמע השם הזה המוכר נחרד והתכווץ במקומו.
שמעון הוא מנהל הרשת, וכאשר לקוח אומר את שמו זאת אימת כל העובדים.
הוא נמצא בחנות הספציפית הזו בשעות הבוקר, ומתבצר במשרדו ועובר על הניירת השונה, לכן מעטים הלקוחות שיודעים את שמו של שמעון, אלא אם כן כבר נפגשו אתו בעבר ו"טיפלו" כבר באחד העובדים. ידוע לכל עובד שכל לקוח שנפגש עם שמעון תמיד מקבל את אשר רוצה, שכן אצל שמעון "הלקוח תמיד צודק", לעומת עובדי הרשת שהוא לא יהסס להחליף מבלי לחשוב פעמיים.
המוכר ידע שזה מה שיעלה בגורלו אם ימשיך להתחכם ויעז לא לשמוע בקולי ולכן השתתק.
ראיתי את החשש הכבד והכניעה נמרחות על כל פניו העדינות והנעריות, אך על אף זאת, לא חדלתי והחלטתי להתעמר בו מעט. הוצאתי את הטלפון הנייד שלי בהפגנתיות והכרזתי: "למה שלא אתקשר לשמעון כבר עכשיו? אני והוא דווקא בקשר נורא קרוב מאז שהעובד הקודם פוטר, שאגב, גם טעה במחיר" וראיתי כיצד המוכר מתחיל לרעוד מעט מרוב חשש. הבטתי בעיניו וראיתי כיצד הן מנסות להילחם בדמעות.
"תן לי סיבה אחת למה אני צריכה לא לעשות את זה עכשיו?" שאלתי בטון תקיף, לאחר מספר רגעים של שקט מותח, בהם הבטתי עמוק לתוך עיניו העדינות.
"כי... כי...." ניסה בכל כוחו המוכר להגיב "כי... אני אתקן הכל" הצליח לבסוף להוציא מפיו בקול מתחנן.
לא הגבתי, רציתי לראות איך השקט יוסיף להוציא אותו מגדרו.
"אז פיצוי? אני אתן לך עוד מטען בחינם, אני אשלם עליו!" ניסה המוכר לקנות את רחמיי.
ואני המשכתי להביט בו בתקיפות, מותירה אותו חסר אונים לגבי גורלו, בעצמאות השקט והבעת פנים שלא מסגירה דבר לגבי תוכניותיי. 
"בסדר, אני אתן לך לקחת איזה מוצר שתרצי, רק בבקשה... תגידי לי מה את רוצה?" הוא שאל מיואש בתחינה לאחר דקה של שתיקה.
"אני רוצה שאתה תלמד לקח" עניתי בקול שלהפתעתו היה רגוע.
"לקח?" שאל בפליאה.
"כן, לקח. אני רוצה שלא תחזור על הטעות הזו" הסברתי.
"אז אני מבטיח שאני לא אחזור על הטעות הזו" ענה לי בהקלה מכיוון והיה בטוח שבכך פתר את הבעיה.
"מתחכם, אה?" שאלתי וראיתי איך חזר החשש לשכון בעיניו "אולי כדאי שנעבור למעשים בשביל שתלמד איך מתנהגים" אמרתי ומיד עברתי לצדו השני של הדלפק, לצד בו עמד המוכר, וראיתי את שמו מופיע על צג המחשב בתוכנה שמפעילה את הקופה.
"רוני" קראתי לו בשמו ובכך הפרתי את האנונימיות שלו והותרתי אותו בתחושה חשופה מולי "תוריד את המכנסיים" צוויתי.
"מה?!" רוני הרים את קולו בתדהמה.
"מה, מה? אני לא אחזור שנית, תוריד את המכנסיים!" עניתי לו בתגובה.
ראיתי איך רוני מתפתל במקומו, חסר אונים ולא יודע מה לעשות. הושטתי יד לחגורת מכנסיו, והוא הסתכל עלי במבט נבוך וכנוע שקיבל את רוע הגזרה. אך להפתעתו היד עשה את דרכה אל צרור המפתחות שהוצמד לצידה של החגורה ושלף אותו ממקומו.
"אני אנעל את דלת החנות ואת התריסים, אשאיר את זה בנינו. אני מצפה שבעוד 5 דקות כשאחזור, אראה אותך ערום מהמותניים ומטה ומחכה בצייתנות לקראת בואי" הכרזתי והלכתי לבצע את אשר אמרתי.

רוני הניח את ידיו על קו החגורה של מכנסיו, הוא חשש והרהר רבות האם כדאי לו לציית לי או שיש דרכים אחרות. על אף מחשבות רבות, לא הצליח לחשוב על פתרון, ומראה דמותי המתקרבת אליו וצליל פסיעות נעליי ההולך וגובר גרם לו להבין כי אין לו ברירה אלא לשמוע בקולי אז הוא פשט את מכנסיו ותחתוניו בבת-אחת, וכמובן שלא הספיק להרים את בגדיו מן הרצפה, ועל כך חטף סטירה.
"צריך לעבוד איתך גם על סדר ולא רק על משמעת, נכון רוני? אתה לא מותיר לי ברירה אלא להפשיט אותך לגמרי בשביל ללמד אותך!" אמרתי בעודי פורמת בכוח את כפתורי חולצתו, מסירה אותה ממנו ומניחה אותה על פינת הדלפק כפי שהוא היה אמור לעשות עם בגדיו האחרים, מותירה אותו חשוף ומושפל לחלוטין.
"מה שהולך לקרות עכשיו, רוני" התחלתי להסביר "הוא שאתה הולך ללמוד איך להתנהג! זה יקרה בצורה כואבת ומשפילה כיאה לילד חסר האחריות שהיית. ורק אם תקבל את העונש בצורה טובה לטעמי, אוותר על הדיווח לשמעון"
"כן" ענה לי בכניעה וקיבל סטירה נוספת.
"כן, גברתי" תיקנתי אותו
"כן, גברתי, סליחה" מיהר לתקן את עצמו ולהתנצל לפני שיחטוף סטירה נוספת מהיד שעודנה מנופת באוויר.
"רואה? רק יד קשה עוזר לך להפנים איך מתנהגים" אמרתי עם חיוך זדוני על פני "עכשיו אני רוצה שתתמקם מעל הברכיים שלי"

התיישבתי על כיסא המוכר שעכשיו יהיה שייך לי, כמעין אקט שמראה למי עכשיו יש שליטה על הנעשה בחנות, ורוני מיהר להתמקם מעל ברכי.
"עכשיו תפשק את הרגליים" דרשתי.
"לא, בבקשה..." ניסה לבקש את רחמיי.
לא עניתי לרוני, פשוט פשקתי את רגליו בכך שסטרתי לירכיו הפנימיות וגרמתי לו להפנים שלהתנגדות שלו אין משמעות מבחינתי.
הנחתי את יד ימני במרכז ישבנו והתחלתי ללטפו. עם כל ליטוף נוסף, הרגשתי איך גופו של רוני נרגע, לאחר מספר דקות, הרגשתי איך הוא אהב את זה ושזה היה לו נעים. הוא לרגע שכח מהשפלתו ונהנה, אך קטעתי את הנאתו ללא שום האזהרה מוקדמת עם חבטה חזקה שהנחתתי עם ידי בישבנו.
רוני צעק מכאב שנבע מההפתעה הכואבת וסגר את רגליו בבת-אחת.
"לא רוני, זאת לא התגובה שאני רוצה לשמוע ממך! אתה צריך לספור כל חבטה שתספוג ולהודות עליה, זה מובן?" שאלתי בתקיפות.
"כן, גברתי" ענה רוני בכניעה, בדיוק כפי שלימדתי אתו.
"ואם תסגור את הרגלים, אתה תחטוף ביניהן" אמרתי ונתתי לאשכיו חבטה קלה של אזהרה שהעבירה את המסר.
החבטה הבאה לישבנו לא איחרה לבוא ולהכאיב לרוני שוב, אך רוני התאמץ, ועל אף הכאב השתדל לרצות אותי ושמר על רגליו פתוחות ופלט מגרונו לצד אנקת הכאב: "אחת, תודה גברתי".
"תודה על מה?" שאלתי אותו בעודי נותנת לו חבטה כואבת יותר בשביל שיענה היטב.
"תודה על העונש, גברתי" ענה ומעתה השתמש בנוסח הזה עם כל חבטה נוספת שהעניקה לישבנו כאב, לעורו צבע, ולמחשבותיו השפלה.
לאחר כעשר דקות ארוכות בהן חלל החנות התמלא בצלילי ענישה גופנית, כאב, ספירה והודיה על כך, נתתי לרוני לנוח מעט. ליטפתי את ישבנו האדמדם, העברתי את ידי על הפלחים מהם נפלטה חמימות אופיינית והרגעתי אותם.
"אני מבינה שאתה לומד היטב, נכון רוני?" שאלתי באופן רטורי בעוד ידי מפשקות מעט את פלחיו.
"כן, גברתי" ענה בצייתנות בעודו לא מעז לנוע על אף המבוכה שחש.
בעוד ידי הימני שומרת על פלחי ישבנו הנענש מפושקים, ידי השמאלי עשתה את דרכה לשערו של רוני ומשכתי בו לכיווני.
לאחר שפניו הכנועות הביטו בי, הנחתי את אצבעי האמצעית על שפתיו וציוותי עליו "תלקק".
ראיתי בעיניו של רוני הפתעה למשמע דרישה זו, אך הוא לא העז לערער על כך. הוא שלף את לשונו בצייתנות והחל ללקק כפי שביקשתי.
לאחר מספר רגעים הכנסתי את האצבע לתוך פיו והציווי השתנה ל"תמצוץ" והוא עשה כך. כשהוא לא מצץ מספיק טוב האצבע נכנסה פנימה יותר לעמוק, גרמה לו להרגיש מחנק על מנת להענישו על ביצוע גרוע. כשהרגשתי שהיא רטובה מספיק שלפתי אותי מפיו והנחתי אותה על פי טבעתו.
רוני נאנח בעת שהרוק הקריר נגע בפי טבעתו העדין ונזל לאורכו. שפשפתי את האצבע הרטובה אל נגדו ושמעתי איך רוני מתחיל לגנוח לו בשקט.
"נעים לילדון שלי?" שאלתי בקול חביב אך מקטין.
"כן, גברתי" הוא ענה לי מבעד לגניחה נוספת.
"אם תמשיך להתנהג יפה, בתום העונש שלך, אני אדאג שיהיה לך נעים מאוד" חייכתי אליו לראשונה מאז תחילת הערב והוא חייך אלי חזרה במבט שבוטח בי.

הבטתי סביב ועל שפתי נפרש חיוך רחב אף יותר. זה מזל גדול עבורי וחוסר מזל עבורו! מדובר בחנות שהיא מעין כלבו של מוצרים ביתיים שונים.
בין המדפים השונים ניתן למצוא מברשות שיער, כפות עץ, כבלים.... כל כך הרבה אביזרים שניתן להמיר את שימושם המקורי לחינוך ישבן חצוף באופן כואב וקפדני.
"עכשיו אני רוצה שתביא לי לפחות 3 אביזרים שאיתם ניתן לחנך את הישבן שלך. אבל אני מזהירה אותך- אם תביא משהו לא מכאיב מספיק, אתה תחטוף כפול"
"כן, גברתי" ענה רוני בצייתנות וקם מברכי חשוף וערום. הוא ניסה להרים את תחתוניו מן רצפה אל מנת לגשת למשימתו עם מעט יותר כבוד, אך זה זיכה אותו בסטירה "אני לא זוכרת שהרשתי לך להתלבש" ונתתי לו מיד סטירה נוספת "ואני גם לא זוכרת שהרשתי לך לקום על הרגליים! ילדים רעים כמוך צריכים להיות על ארבע!"
"כן, גברתי" ענה רוני בצייתנות אך מיד הוסיף "אבל איך אני אביא 3 אביזרים כשאני על ארבע?"
"אחד אחרי השני" עניתי.
"אבל זה יכאב לי בברכיים" הוא ניסה למחות בקול מיואש.
"וזה יכול לכאוב גם בלחיים" וכך זכיתי אותו בסטירה נוספת, שלאחר שספג אותה מיהר לרדת על ברכיו.
וכך שלחתי את רוני זוחל על ארבע לעמוד מול הבחירה הקשה של האופן שבו הוא יכאב לכבודי, בעודו חשוף ומובך עם ישבן בוער המורם אל-על אשר ממנו נוזל קצת מהרוק שעיסה את פי טבעתו קודם לכן. כמה משפיל.
שמעתי את זחילותיו ועצירותיו, יכולתי לתאר איך בכל עצירה הוא הרהר בכמה כל אביזר יכאב. כמה פעם הוא בחר אביזר, התחרט וטרם הספיק להחזירו למדף, נזכר שעליו לכאוב מספיק עבורי או שיחטוף כהוגן ונאלץ בכל זאת להרים אותו.
אך מה שרוני לא יודע, זה לא משנה אילו 3 אביזרים הוא יביא, מה שיחתום את עונשו תהיה החגורה שלי והיא תכאיב לו יותר מכל.
"יש לך 2 דקות לחזור לכאן!" צעקתי לעברו ממושבי בצידה השני של החנות כשפקעה סבלנותי.
רוני מיד הכניס לפיו את ידית מרית הסיליקון הרחבה שאחז באותה עת, והחל לזחול לכיווני.
כאשר הגיע אלי, קדמתי את פניו בליטוף שיערו ופניו. הוצאתי את אביזר הענישה הראשון מפיו, ובחנתי אותו על כף ידי. הוא השמיע צליל צורם, שהבהיר לרוני מה יהיה גורל ישבנו.
על אף הבהלה בפניו, ראיתי כי הוא מתחיל להזדקף בין רגליו, וחייכתי לעצמי.
"יש לך עוד שניים! זוז!" צוויתי עליו והחזרתי אותו אל המשימה.
רוני חזר לאחר כמה דקות עם סרגל ארוך מעץ בפיו, הפעם החלטתי לנסות את עוצמתו על רוני עצמו. הוראתי לו להסתובב עם הישבן לכיווני ולפשק את רגליו היטב, כך שהכל יהיה גלוי בפני. הוא חטף חבטה הגונה עם הסרגל שהיה כה ארוך שנחת לרוחב כל ישבנו כולל פי טבעתו והותיר על כולו פס אדום.  
"עכשיו תביא את האחרון!" הורתי לו בעוד הוא נאנק מכאב, אך על אף זאת הוא מיהר לציית.
לאחר מספר דקות חזר עם מברשת שיער בפיו, שאת עוצמתה ניסיתי באופן משפיל ביותר על איבר מינו שהורתי לו להחזיק בידיו, כאילו הוא מחזיק קורבן חסר ישע הממתין עבורי.
על אף שנחמד לדעת כי הוא גם מפיק הנאה, אני לא זוכרת שהרשתי לו זאת בינתיים, והוא חטף על כך באיבר הסורר.

"טוב רוני, עכשיו אנחנו נתחיל" אמרתי לו בעודו הוא על ברכיו, כואב ומחכה למוצא פי.
"אתה הולך לקבל 130 עם כל אביזר, בהתאם לחיוב השגוי שבגללו אתה נענש. אתה הולך לספוג את העונש הזה יפה עד סופו, אחרת אנחנו נתחיל את הספירה מההתחלה, זה ברור?"
"כן, גברתי" ענה בצייתנות.
"עכשיו תשכב מעל ברכיי, עם רגליים מפושקות, בדיוק כמו בתחילת הערב"
"כן, גברתי" ענה בעודו התרומם מן הרצפה וחשף את ברכיו המשופשפות שניכר כי גם הן למדו לקח.
הוא נשכב מעל ברכי, פישק רגליים וחיכה מושפל ומתוח בעודי בוחרת באביזר אתו אתחיל. בחרתי במרית הסיליקון הרחבה, היא נראית הכי פחות כואבת מבין האופציות השונות. היא תהיה חימום טוב בעבורו.
היא מיד הונחה על ישבנו, ושמעתי כיצד הוא לוקח נשימה עמוקה.
עם פליטת האוויר מפיו, דאגתי לכך שיפלטו ממנו גם אנקות כאב וכמובן שיספור בעזרתו כל מה שחוטף ויודה על כך.
ניסיתי להכביד עליו, לאתגר אותו, ושניתי את הקצב בתקווה שיתבלבל, אך הוא השתדל בכל כוחו להתאמץ עבורי. ילד טוב שכזה.
ליטפתי את ישבנו עם תום המנה הראשונה, ישבן שכעת הסימנים האדומים עליו כהים יותר. הוא כבר אינו אדמדם אלא אדום. אך על אף זאת, זאת רק ההתחלה ואין בכוונתי לעצור.
לאחר מנוחה קלה בה הפסיק להתנשם בכבדות ולרעוד, לקחתי את הסרגל והתחלתי במנה השנייה של העונש.
עם כל חבטה של הסרגל הרגשתי איך קולו נעשה חנוק יותר כמעט עד דמעות, בעת ראיתי איך עוד ועוד פסים אדומים נוספים על הישבן וגם בין פלחיו.
"אני אהיה ילד טוב, אני מבטיח" הוא החל לבכות לאחר שסיימתי. הוא לומד מהר, הילדון הזה.
ליטפתי את ישבנו הפגוע ואמרתי "אני יודעת, ילד שלי, אני יודעת, אבל עונש הוא עונש ואני לא אוותר לך"
"כן, גברתי" הוא ענה בכניעה בקול חנוק מדמעות.
נתתי לו להירגע מעל ברכי, ידיי לא ליטפו רק את ישבנו אלא נדדו היכן שהתחשק לי ברחבי גופו שמסר אלי. ליטפתי את ירכיו, את גבו והגעתי אף עד לראשו, אותו ליטפתי בעדינות עם הרבה חיבה.
"טוב ילדון שלי, ממשיכים. אם תשתדל, לאחר העונש מגיעה לך הפתעה" הזכרתי לו.
למשמע דברי הוא התמתח והרים את ישבנו לכבודי, הוא בהחלט ניסה לגרום לי להיות גאה בוץ
מברשת השיער לא איחרה לנחות גם היא לביקור סוער על ישבנו הסורר ולהטיל עליו משמעת.
לקראת הסוף, בחבטה ה- 120, הוא התבלבל בספירה. לוודאי כי מחשבותיו נדדו אל עבר ההפתעה המיוחלת. רק עוד 10 חבטות והוא היה מצליח. אך אותי זה לא מעניין, הוא עבר על הכללים ואצלי אין פשרות.
"מה אמרתי שיקרה לך את תטעה בספירה?" שאלתי בתקיפות תוך כדי שאני מושכת בשערו.
"אמרת שנתחיל אותה מההתחלה, גברתי" ענה תוך כדי אנקת כאב.
"זה אומר שאנחנו מתחילים את הספירה עם מברשת השיער מאפס, וכן זה אומר שהישבן שלך יסבול מאוד ואם תעז לטעות שוב אז נתחיל את כל העונש מההתחלה! זה ברור?!" איימתי עליו והתחלתי להעניש אותו מחדש.
"כן, גברתי" ענה בקול חנוק והפעם מחשבותיו היו מרוכזות במה שאני החלטתי עבורו שחשוב להתרכז בו, ועקב כך הוא הצליח לעמוד בציפיותיי, על אף שהכאב היה כפול.
הוא נאנח נורא מכאבים והתנשם בכבדות, בעודו זוכה להפסקה שהרוויח ביושר. הוא נרגע לבסוף, בעיקר עקב המחשבה שזה סופו של העונש. הרי סיימנו עם שלושת האביזרים, לא?
"ועכשיו, בשביל שתזכור את השיעור של היום היטב, אחתום אותו עם החגורה" וכך ניפצתי את כל תקוותיו בבת-אחת וגרמתי לו לקפוא במקומו.
על אף זאת, הוא הפנים שהוא לא יכול למחות או לשאול שאלות, הוא פשוט חיכה בכניעה להמשך הוראותיי.
"אני רוצה שתקום עכשיו ותעמוד מול עם הגב לדלפק" הורתי והוא מיהר לבצע.
כאשר רוני עמד עם גבו על הדלפק, הרמתי אותו והנחתי ואותו על גבו, מפאת משקלו הוא היה לי כמו בובה שיכולתי להרים בלי בעיה.
הנחתי אותו על גבו ורכנתי עם גופי בין רגליו הפשוקות לרווחה לקראתי, החזקתי את פרק ידיו מעל ראשו ואחזתי בהן בחוזקה כריסון. ועל אף הקשיחות הזו, חייכתי אליו ונשקתי אותו. הרגשתי איך הוא מתמסר עם כל גופו לנשיקה הזו, איך היה צמא לתשומת לב אוהבת שכזו מצדי במשך כל הזמן שחלף. הוא רצה עוד ממני, שהנשיקה הזו שלא תסתיים לעולם, היא לא נפסקה אך היא עזבה את שפתיו ועברה במורד צווארו, אל עבר חזהו.
הרגשתי איך גופו מתמסר למגע שלי ונשלט על ידו, איך הוא התפתל מעונג, אך עד גבול מסוים מכיוון והוא מרוסן על ידי כמעט מכל הכיוונים.
שחררתי מאחיזה את ידי הימינית על מנת לחקור את שאר גופו להנאתי, ועל אף שידו חופשיה כעת הוא לא העז להזיזה בלי אישורי.
תפסתי בצד ימינו של חזהו ונתתי לאגודלי להתחכך אל נגד פטמתו, רוני החל לגנוח לתוך אוזני ואני החלטתי להשתעשע אתו קצת ולפנות אליו בלשון נקבה. פניו העדינות, גופו החלק ושערו הארוך בהחלט מצדיקים זאת.
"אני רואה שאת נהנית, רונית" אמרתי בעודי משחררת גם את ידי השמאלי ומעבירה אותה בצדי גופו עד שאני תופסת בחוזקה בקימור האגן שלו.
"כן, כן... כן, גברתי" ניסה לענות לי מבעד לגניחות העונג.
"תפערי את הכוס שלך ותראי לי עד כמה" צוויתי והתרחקתי מעט מגופו.
וידיו מיהרו לתפוס בפלחים הבוערים, יכולתי לראות את הכאב על פניו, אך בכל זאת אחז בהם ופישק אותם היטב לכבודי.
הבטתי בחור הקטן הזה, השוכן לו בין שתי גבעות אדומות מעשה ידי, קטן ובתולי שמתכווץ לו בהתרגשות, ולא יכולתי שלא להניח עליו את אצבעי האמצעית ולהתחיל לסובב אותה סביבו.
"כן...עוד... בבקשה עוד, גברתי" גנח לו רוני.
"את רוצה שאני אדחוף אצבעות לתוך הכוס הקטן והנוטף שלך, רונית?" שאלתי בטון משפיל.
"כן... גברתי" ענה בטון מושפל.
"כן, גברתי מה?" הקשתי עליו על מנת להשפילו אף יותר.
הוא לקח נשימה עמוקה וענה בלשון נקבה "כן גברתי, אני רוצה שתדחפי לי אצבעות עמוק לתוך הכוס הקטן והנוטף שלי" בקול מיוחם על מנת לרצות אותי.
"אז תצטרכי להרוויח את זה" הכרזתי, הפסקתי את עינוג גופו בבת-אחת ושלפתי את החגורה ממכנסיי.
"לא... בבקשה" ענה לי בייאוש כשהעונג נפסק ועמד להתחלף בכאב.
"לא?" תפסתי מהר בשערו של רוני בחוזקה  "אני לא חושבת שאת קובעת פה, זונה קטנה ופעורה. ובגלל שאת כל כך חוצפנית, אני אדאג שאת העונש הזה תקבלי בצורה אף יותר משפילה!".

גררתי אותו באמצעות שערו לצדה השני של החנות, אל המדף בו שכנו אביזרים שניתן להמיר את שימושם לאביזרי כבילה.
הרמתי מן המדף אזיקונים איתם כבלתי את ידיו, הרמתי נייר דבק ואטמתי בעזרתו את פיו.
"זה כעונש על הדיבור החצוף שלך" הסברתי בעודי מוספיה להחזיק בשערו בחוזקה "את זכות הדיבור תקבלי רק אם תתאמצי, זה ברור לך, שרמוטה קטנה?".
הוא הנהן בראשו בכניעה בעת שאני לקחתי עמי את שאר גליל נייר הדבק והתחלתי לגרור אותו בחזרה אל הדלפק.
כעת הוא שוכב עליו חשוף, מושפל וחסר אונים. אני מרימה את רגליו ומצמידה אותם לחזהו, מבט תקיף אחד לעברו מספיק על מנת שיבין שעליו להחזיק את עצמו כך.
כשהוא חושב שזה שיא ההשפלה, אני לוקחת את נייר הדבק, ומפשקת בעזרתו את פלחי ישבנו, כך ששום צניעות לא נותרה אצלו.
"עכשיו לא רק הישבן החשוף, אלא גם הכוס ושניהם יחטפו באותה מידה" אני מכריזה בעוד אני מניחה את החגורה במרכז ישבנו.
התחלתי להעביר את החגורה בעדינות על ישבנו, במעין ליטופים עדינים. העברתי אותה בין רגליו, בין פלחיו ושמעתי איך הוא מתחיל לגנוח מבעד לפיו החסום. אך הנאה נקטעה באחת עם מטח הצלפות, 130 במספר, וצלילי קולות השתנו והפכו לאלו של כאב.
"כן, זה כואב, אבל ככה אתה לומד, ילדון שלי" אמרתי בעודי מנחיתה עוד הצלפה שכיסה את ישבנו ופי טבעתו בעת ובעונה אחת.
לאחר מספר הצלפות נוספות, עשיתי הפסקה קטנה וליטפתי את ראשו "אני גאה בך, ילד טוב שלי" לחשתי לאוזנו ונשקתי למצחו.
"רק עוד קצת, תשתדל עבורי" אמרתי בעודי מחזירה את החגורה אל המקום הסורר לו היא ראויה בהצלפה חדה.   

לאחר מספר דקות, בתום עוד עשרות הצלפות, התרתי את ידיו, תלשתי את נייר הדבק מפיו וישבנו, שחררתי את גופו ביחד וגם צעקה מפיו. התמקמתי בין רגליו ורכנתי מעליו בעודי מחייכת אליו ומלטפת את גופו.
חבקתי אותו והצמדתי אותו קרוב לגופי, התחלתי לנשקו בכל רחבי גופו, שפתי טיילו מטה ועצרו לקראת בטנו התחתונה. בהגעתי "לתחנה האחרונה", פשקתי את רגליו אף יותר על מנת לנשק את ירכיו הפנימיות, הבטתי מטה אל ישבנו שכה מגרה אותי לנסות לטעום ולטרוף, והתחלתי לנשק ולפנק אף אותו.
במשך דקות ארוכות של נשיקות, נשיכות עדינות ואף ליקוקים, יכולתי להרגיש איך גופו מגיב בצלילי עונג למשחק המקדים, איך הוא הופך לקליל נינוח וקל לשליטה. איך תודעתו מתנתקת מכל דבר מלבדי ומעשיי.
ברגע המתאים ידי עשתה את דרכה לישבנו והחלה להשתפשף לאט ובעדינות עם כריות האצבעות אל נגד פי טבעתו שספג משמעת הגונה.
"זה הזמן לענג את הכוס הקטן שלך מבפנים" אמרתי בחיוך בעוד התחלתי להחדיר אצבעות לתוכו. 
"כן, גברתי. בבקשה תענגי אותי." הוא ביקש בנימוס בקול מתחנן, בעוד הוא מרגיש שהכוס הרעב שלו בולע אצבעותיי פנימה. למד היטב לדבר בזכות העונש בו שללתי ממנו את הדיבור, לא כך?
עם כל אצבע שנוספה, גניחותיו נעשו עמוקות יותר והוא פשוט החל להתחנן כמו זונה מיוחמת "בבקשה עוד, עוד... עוד אצבעות לתוך הכוס הפעור שלי".
ירקתי לתוך פי טבעתו שלא יודע שובע, על מנת להשפילו ולהוסיף סיכוך בת ובעונה אחת, וכך הגברתי את תגובות העונג שאותן הפיק.
כל כך טוב לראות אותו מתמסר לעונג שאני מעניקה לו, לראות את גופו זז לפי קצב שאצבעותיי מכתיבתו ואת שפתיו כנושאות תפילה שהרגע הזה לא יגמר לעולם.
כשהרגשתי שהוא רחב ומגורה מספיק, הצמדתי את פרק כף ידי אל נגד המפשעה שלי, ואת אצבעותיי הצמדתי ביחד ושלפתי קדימה. השתמשתי בכוח מתנועות האגן על מנת להחדיר אותן אליו, עמוק פנימה, כך בעלתי אותו בצורה מאולתרת אך מספקת. יעידו על כך הגניחות שלו שמילאו את חלל החנות וחזרו לאוזנינו כהד שמעודד את המשך החדירה, והחרמנות שלי שהגיעה לשיאה ואפשרה לכל הערב הזה להתרחש.

                                                                    

אוסיריס - כתיבה נעימה ושובבה
תענוג לחדור אל מחשבותייך ולדמיין אותך מבצעת כל האיסורים שאת יודעת להפליא
סופש נעים
לפני שנתיים
כלבלב נסתר​(נשלט) - מחרמן ביותר.... כהרגלך
לפני שנתיים
TOMIX - הרסת את הילד :)
יפה שזה גם בא מאהבה שלך לצד השני...
לפני שנתיים
NikkiWonka​(נשלט) - מדהים... כרגיל ♥
לפני שנתיים
Noboru Wataya - גאד את פשוט כותבת כל כך טוב שזה לא ייאמן.
לפני שנתיים
teller - מעולה.. פשוט מעולה...
איך שזה התפתח לאט לאט, המקום שזה הגיע אליו...
וואו.
לפני שנתיים
chastityfmdm​(נשלט) - וואווו.. נראה לי הכי טוב שקראתי עד היום
פשוט אלופה ??
לפני שנתיים
תפוח אדמה חרוך​(נשלט) - נהניתי לקרוא כלכך.. תודה!
לפני שנתיים
'neuromancer'​(נשלט) - וואו, זה הותיר אותי כל כך חסר אונים
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י