אין ספק שהנסיעה הזו שינתה את חיי במהירות. מהרגע שנחתתי בקנדה יכולתי שוב לנשום. לקחו לי אמנם קרוב לשבועיים להתנתק מהכאב שאפף אותי פה, אבל הנסיעה אחכ לווגאס גם עשתה את שלה וכך למעשה חתכתי ממני כל שארית של חיבור לאקס. הגעתי למצב שלהביט בתמונות שלו או בדברים שהביא לי אינו כואב יותר. נשאר ממנו זכרון עמום בלבד.
ישנם דברים רבים שעליי לטפל בהם כעת כשאני שוב בארץ, אבל הראש צלול יותר. כל הנופים הירוקים, כל בעלי החיים שפה מעולם לא נחשפתי אליהן, האנשים שעטפו אותי בחום ואהבה ונתנו לי להוציא הכל החוצה, כל הפריצות בווגאס, כל החיבור העצמי בזמן העישונים היומיומיים שם, הכל יחד.. אספו אותי אט אט חזרה לדמות מגובשת אחת ולא פירורי דמות כפי שהייתי כשהגעתי לשם.
התחברתי חזרה לאתרי ההכרויות, התחברתי חזרה לכאן, התחברתי חזרה לכל מיני דמויות שמזמן לא שוחחתי עימם שהיה לנו כייף בעבר, ומנסה אט אט לתת גם פתח לדמויות חדשות. לפתוח את הלב חזרה, לתת לעצמי להפתח מחדש לאנשים כאילו מעולם לא שברו לי את הלב, כאילו מעולם לא כאבתי.
אחד הדברים שלמדתי להעריך זה את החום של הסביבה הקרובה כלפיי כשהייתי מרוסקת מבפנים. שום דבר אינו ברור מאליו. החברים הקרובים ששמרו איתי על קשר גם כשהייתי שם, לבדוק שאני בסדר שאני מבריאה לאיטי, זה יקר מכל פז. מעריכה ומוקירה כל אחד.
הסמים נותרו מאחור. לאלכוהול טרם התחברתי מחדש. כך שכרגע נקייה. הראש מפוקס על למצוא את הפינה שלי. הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה אחרי שפרקתי את המזוודה זה לעשות שינוי במיקום הריהוט בחדר שלי. לשנות אנרגיה, ליצור מיקום שאין בו מן הישן, ליצור עבורי חזרה את הקן הבטוח שהיה לי לפני שהאקס נכנס כרוח סערה. ובינתיים זה מרגיש מצויין.
מה שכן עשה לי הטיול זה להרים לי את הבטחון. לגבי הגוף שלי, לגבי עצמי, הכל. מביישנות הפכתי לזו שניגשת ומפלרטטת ומתחילה. הגישה הפכה לזה שאף אחד לא מכיר אותי גם ככה אז מה אכפת לי. וזה עבד מצויין. זה קצת שונה בארץ כשאנחנו ככפר גלובלי קטנטן יכולים להכיר מישהו שמכיר מישהו שמכיר אותנו. ומה שקורה פה לא נשאר פה אלא איכשהו מסתובב. לכן מאוד מעריכה את הדיסקרטיות.
מחכה להתחיל עם החוויות החדשות ליפעת החדשה שהבאתי משם. מגיע לה. מגיע לי.
