הבן שלי כרגע סיים גיבוש של 669. עשה מצויין. תשובות רק מחר בבוקר. הוא בלחץ נוראי. שאלתי אותו אם נתן את כל מה שיש לו, אמר שכן, ויותר. אמרתי לו שאני בטוח שהוא הצליח. שהוא צריך להאמין בזה, להזמין את זה, וזה יקרה. נתתי לו דוגמא את הרשימה שלי שהזמנתי וקיבלתי. הוא כל כך נרגש, אמר שבשיחה אישית, המפקד שאל אותו כמה הוא רוצה להיות ביחידה הזו, 1-10 ? הוא אמר 12, ודמעות ניקוו בעיניו. אמר שהמפקד ראה אותם.
הוא התקשר קודם לאמא שלו, היא אמרה לו שיחשוב שנכשל, כדי שלא יתאכזב אם אכן יכשל. אויש זאתי. הסברתי לו על מצויינות, הסברתי לו, שמה שמפריד מצויינים מכאלה שלא, זה בזה שהם לא מוכנים להכשל. לא חושבים על האפשרות הזו בכלל.
מחזיק לו אצבעות. איך שאני גאה בו. חזי נפוח מגאווה. בכל מקרה שלא יהיה. אבל אני משוכנע שהוא הצליח.
***
מותר לי להשוויץ בזה. הגננת הוציאה פוסט ממש משהו משהו. סוף הנסיגה הנוכחית. לפוסט של הגננת.
לפני 17 שנים. 13 בנובמבר 2006 בשעה 21:09
