הבן שלי לא עבר את הגיבוש של 669. הוא בדיכאון רציני, ובדרכו אלי. נסיונותי לעודד אותו, במספר שיחות טלפון, לא הצליחו ממש. הוא חטף מכה רצינית לאגו. איזה באסה. איך כואב לי הלב בשבילו. שיט לגמרי. דיברתי איתו על גורל, ועל זה שהכל לטובה. נאדה.
ללה אמרה לי בטלפון, שהיא סומכת עלי, שאצליח לעודד אותו. אמרה שאני יודע איך להיות שם בשבילו ממש. גם חברים בעבודה אמרו שכל הכבוד לי על איך שדיברתי איתו. גם הגננת, אמרה לי אתמול בלילה כשדיברתי איתו, שהלוואי שאבא שלה היה מדבר אליה ככה, בכל מיני סיטואציות בחייה. שאני שם בשבילו ממש. שהייתי ממש מצויין.
הלוואי שהייתי בטוח כמוהם בכך. הלוואי שהייתי מרגיש שהייתי שם בשבילו נכון, כמו שבטח אפשר. הלוואי שהייתי מצליח להפיג את העצבות הגדולה הזו. האמת שאני לא ממש יודע מה לומר לו. איזה באסה, איזה שיברון לב. הוא כל כך רצה. האגו בגיל הזה כל כך שביר.
פשוט כואב לי בלב.
לפני 17 שנים. 14 בנובמבר 2006 בשעה 20:06
