התראת חפירה.
***
אני כבר ארבעה שבועות בלעדייך. עושה רושם שזו הפרידה האחרונה (כן, היו לנו מלא פרידות). ביקשת ממני, ממש ככה: "מאסטר צ'יטה, אדוני, אני מבקשת ממך שתשחרר אותי, כדי שאוכל להקים משפחה".
עניתי לך בכוונה מלאה ומתוך ים של אהבה ועם לחלוחית נקווית בעיני: "את משוחררת. עופי גוזלה, חתכי את השמיים. צבעי את השמיים בצבעים מרהיבים וקחי את כל מה שאת חפצה בו, שהרי העולם עומד לרגלייך, מגיע לך, שהרי את מרהיבה. מילה של מאסטר צ'יטה ואני מבין בזה".
אני לא מסמס, לא מתקשר, שום כלום. כשאת מסמסת (3 פעמים), אומרת שאת רוצה לשמוע קול ידידותי, אני עונה לך: לכי על זה.
בפרידות הקודמות, יצאתי לא גבר. כל פרידה הייתי נשבר מהגעגועים, מהבדידות. אני בז לעצמי על כך. עכשיו גמלה בליבי החלטה נחרצת: אני לא אשבר. אצא גבר. עם כל הכאב הרב והעצום הנלווה לכך. אני אשחרר אותך, שכה יהיה לי רע.
בבית, המגבת שלך עדיין תלוייה במקום כמו גם מברשת השיניים והמשחה שאת אוהבת. בצד שלך של המיטה, בקבוק המים והמטען לנייד וכל מיני חפצים שאת אוהבת.
עוד לא חזרתי לחיות. חיי עצרו מלכת. עמדתי בצומת. מחכה, שתעמדי על הרגליים. כדי, שלא תריחי, שיצאתי לדרך בלעדייך ותחזרי אלי. אני מאפשר לך את זה, שהרי הרווחת את זה.
בשלושת השיחות שהיו לנו, שיתפת אותי בדייטים שהיו לך, בשיגרת חייך. אני שומע בקולך, שאת בטוב. עד כמה שיכול להיות טוב בפרידה שכזו. שאת מצליחה להתרומם ולא לשקוע.
אני חושב שעכשיו הגיע הזמן להפרד ממך ולצאת לדרכי. הגיע הזמן שלך לפרוח, בלעדי. אולי כשתראי אותי יוצא לדרכי, ינעץ המסמר האחרון בארון הקבורה של היחסים הנפלאים שהיו לנו בשש וחצי השנים האחרונות.
אני רוצה להגיד לך המון תודה על התקופה, שחיינו ביחד, שבה נשזרו נשמותינו זו בזו בסימביוזה מטורפת. יין ויינג.
אני מאחל לך מכל ליבי, שתקטפי ים עצום ורב של אושר. יש לך את ברכת הדרך שלי וזה נחשב ולגמרי שווה.
במעמד עצוב זה, אני מבטיח לך, שכל החיים, אהיה כאן בשבילך, כמו שתמיד הייתי. יש לך אפילו מילת קוד שסיכמנו, שאחריה אני שואל רק לאן להגיע.
אגיע אפילו לחתונה שלך, אם תזמיני אותי ובתנאי שבנאום תגידי: "תודה לך, מאסטר צ'יטה, אדוני, שבלעדך חיי לא היו חיים".
היי שלום אהובתי.
אני פוסע לי לדרכי.
אוהב אותך, המון, עדיין.
