לפני שנתיים התחיל הקשר שלנו. בדיוק החודש לפני שנתיים. הייתי אחרי קשר אחר, משוללת אנרגיה, אמרתי לך שלא יכול לקרות בינינו כלום, כי אין לי מה לתת כרגע, שאני מרוקנת ואת אמרת - "לא נורא, תלמדי לקבל". צחקתי לעצמי וחשבתי שאין לך מושג על מה את מדברת, אבל המשכתי, כי התמכרתי לא פחות ממך.
ולימדת אותי וקיבלתי כפי שלא ידעתי בחיי שאני מסוגלת לקבל ונתתי כפי שלא נתתי מעולם והחיבור בינינו היה מדהים, תשוקתי, סוער, משמח. בדרך כלל זוגות של פוצי מוצי, אומרים על עצמם שהם שניים שהם אחד. אנחנו מעולם לא היינו בסטטוס הזה. כשהיינו יחד הרגשנו שאנחנו הרבה יותר משתיים, שלביחד יש עוצמות של הרבה יותר ושביחד אין דבר שאנחנו לא יכולות להתמודד איתו.
והיו לנו קשיים בדרך. שתי דומיות ביחד זה כל כך לא קל. היינו צריכות להתגבר על אגו, תשוקות, קנאות, צרכים וויתרנו בשמחה, כי הביחד היה שווה הכל, כי היינו בטוחות שהאהבה תנצח.
בשבועיים האחרונים הייתי בתקופה הכי קשה בחיי. התחלתי לעבור איזה טיפול רפואי קשה וכואב (לא לדאוג, אני לא גוססת) ואת היית שם לצידי, מחזקת, מבינה, סופגת כעסים בלתי רציונאליים והסתגרויות קשות, לוקחת, מחזירה, מנקה ומטפלת. ואז, אמרתי לך משהו שלא אמרתי לאף אדם אף פעם, מעולם, אמרתי: אני זקוקה לך. כל מי שמכיר אותי, יודע שמבחינתי מדובר כמעט במילה גסה, מילה שפשוט לא נמצאת בלקסיקון שלי.
ובשבועיים האלה עברת קשיים משלך וכאבים משלך ומחלה משלך ואז החלו כל הקשיים שלנו ביחד לצאת מפרופורציה. דווקא בתקופה הזאת כל השדים שלנו יצאו במחול מטורף, כל ההדחקות התפוצצו, כל האגואים התפרצו וכל ויתור נראה פתאם בלתי אפשרי. דווקא בתקופה הזאת נודע לי פתאם שלמעשה כל המשפחה שלך וכל החברים שלך מתנגדים לקשר שלנו וצועקים עלייך מפעם לפעם להפרד ממני כי אני נשואה, אותם אנשים שמחייכים אליי בפרצוף ומראים לי חיבה או סתם מחיכים ומפרגנים לנו בבלוג - קשה להסביר את תחושת הבגידה שחשתי, במקביל, דווקא בתקופה הזאת הדומיות שלך התפרצה יותר מתמיד והיו מי שקפצו על המציאה וניסו (ללא הצלחה) לנצל זאת לטובתם ולפתע כל יום של ביחד נראה כקשה מקודמו.
אני אוהבת אותך אשה, את מתנה שקיבלתי לחיי, את מילאת אותם בכל כך הרבה טוב, נתינה, אהבה ושמחה. כרגע כל הקשיים שלנו נראים לי בלתי פתירים, גדולים משתינו, בלתי ניתנים יותר לפשרות. לחשוב על חיים בלעדייך נושך לי את הלב. לחשוב על חיים עם כל המאבקים והויתורים המתמשכים האלה, מתיש, מפחיד וקשה לא פחות. אולי זה משבר אחד יותר מדי בשבילנו, אולי אנחנו צריכות להתרחק כדי להתקרב. אולי לא. אני לא יודעת. אני יודעת רק שאני צריכה זמן לקחת נשימה, להתאושש פיזית ונפשית ולחשוב אם קיים פתרון למצב הזה ואם כן - מהו.
לפני 17 שנים. 20 בנובמבר 2006 בשעה 9:55
