בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Alatar

בין השורות
לפני 6 שנים. 21 ביולי 2017 בשעה 18:25

"מי את?", אני שואל. אני לא מדבר בקול רם בדרך כלל, וגם עכשיו אני לא באמת מרים את הקול, רק קצת כדי שהיא תוכל לשמוע אותי. היא נמצאת ממש לא רחוק. הראש שלה נמצא בערך 50 ס"מ משלי, רק שהוא למטה יותר, והקולות של שאיפות אוויר מהירות, של יניקה ושל רוק קצת מפריעים לה לשמוע, אז אני שואל שוב. "מי את?". גם כשהפה שלה מלא, אני יכול לשמוע אותה עונה "מה?". אני מחליט לעזור לה לשמוע קצת יותר טוב. היד ששזורה בשיער שלה מתאגרפת, ואני מצמיד אותה הכי קרוב אלי ומשאיר אותה שם. "מי את?", אני מדגיש את המילים, ואחרי כמה שניות משחרר, ונותן לה להמשיך. "אני הזונה שלך", היא מצליחה להגיד בזמן הקצר שאני מאפשר לה להכניס קצת חמצן לריאות. למעשה, המילה האחרונה קצת נקטעת בסוף, אבל הרעיון מובן.

 

ועם היד אני ממשיך להכתיב לה את הקצב, וקולות הרקע שלה נעימים לי באוזן. אחרי עוד כמה דקות, אני מתחיל להגביר את הקצב, והצלילים מתגברים איתו. ויש הבדל בסוג הצלילים שהיא מפיקה עכשיו. אלו צלילים גרוניים יותר, תדירים יותר, כנועים יותר. והיא כבר כמעט ולא מנסה להזיז את הראש שלה בעצמה. ההבנה שכרגע אני משתמש בפה ובגרון שלה לפי רצוני ולפי הקצב שמתאים לי חלחלה בשלב מסוים.

 

וככה, בקצב הזה, אני שואל שוב את אותה השאלה: "מי את?", והתשובה לא מאחרת הפעם להגיע: "הזונה שלך".

 

- "כן?"

 

- "כן!"

 

ויותר מהר.

 

- "מי את?"

 

- "אני הזונה שלך!"

 

ויותר עמוק.

 

- "מי את?"

 

- "הכלבה שלך!"

 

- "מי את?"

 

ויותר חזק.

 

היא דוחפת את עצמה קצת אחורה. "הזונה המוצצ.." ונדחפת בחזרה קדימה.

 

- "מי את? זו לא שאלה קשה!"

 

היא מאבדת סבלנות, אני מרגיש את זה. "הזונ..."

 

ואני לא נותן לה להשלים את התשובה. הגרון שלה מתרחב שוב.  "נו? תעני לי! מי את?"

 

היא דוחפת את עצמה שוב אחורה ומרימה את הראש אלי. הפנים שלה רטובות, הלחיים סמוקות, השיער שלה מבולגן, והעיניים שלה יוקדות, נעוצות בי, והן מלאות בגאווה ועקשנות. אני בוחן אותן ואותה מקרוב במה שמרגיש לי כמו דקות ארוכות, אבל במציאות כנראה נמשך שניות בודדות. "אני אני," היא אומרת עם נימה של נצחון בקול שלה, ומוסיפה את שמה, "אני זאת אני".

 

והיא מורידה את הראש שלה בחזרה וממשיכה. אני נותן לה, ואני לא חושב שהיא יכולה לראות את החיוך שיש לי עכשיו. אם היתה רואה, היתה אולי מתפלאת קצת.

 

"כן, זאת את," אני אומר לה עם יד עדינה וקול מלטף, "בלי שום ספק זאת את".

 

***

 

כמה ימים אחר כך, תוך שהיא פרושה ופתוחה לפני, ההבנה הזאת, שזו אכן היא במקום הזה – באמת ובתמים ובכל מובן המילה היא, מכה בה, וגורמת לה לבכות.

dark innocence - Beautiful as always...
לפני 6 שנים
Alatar​(שולט){Foxy LAB} - :)
לפני 6 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י