שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני שנתיים. רביעי, 2 באוגוסט 2017, בשעה 23:57

כבר כמה ימים שיש בי כל מיני תובנות על החיים שלי ואלה שסביבי. אני בעיקר מבינה שכל מה שחשבתי על העולם היה שגוי ומוטה, ולו בגלל שגדלתי למציאות מסויימת שגררה יחס מסויים סביבתי שגרר התנהגויות אחרות שלי ומכאן והלאה כדור שלג ענקי. היום אני יכולה להסתכל במראה ולתוך עצמי ולהסכים בלב שלם שאני אוהבת את האישה שאני. אני חושבת שעשיתי עבודה לא רעה בכלל על להתבגר בצורה הנכונה, אם אפשר לדמיין מצב בו אדם שולט לחלוטין בקיומו, להפיק לקחים בדרכים הקשות והכואבות מתוך פרינציפ, עברתי דרכי גיהנום והיו יותר מדיי הזדמנויות שהכל יכל ללכת לעזאזל.. ועדיין אני חושבת שיצאתי לא רע.

לפעמים יש בי איזו כמיהה למה שאין לי. לא כי הדשא של השכן. אולי בגלל שאני מבינה שיש תחושות שאף ספר או סרט בעולם לא יוכלו לגרום לך להרגיש אם לא תחייה את זה. כמו המוות כך החיים, בלתי נמנע. נעשה, נחוש, נסחף, נחייה ואז נמות. אולי נחייה מחדש ואולי יווצר משהו אחר במקום. כך או כך אני מתעקשת לחיות את מה שיש לי עכשיו. המטרה מקדשת את האמצעים, והאושר הוא.. כשיש לך חיוך מסופק מרוח על הלב..

לפעמים כשאני איתו אני מרגישה ככה וזה מרגש אותי. לפעמים זה מרגיש שגרתי כמו נישואים של עשור וחצי. שום דבר איתו לא באמת יציב וזה העוגן שלי. כעת אני מרגישה צורך לחזק את העוגן במקום שהוא ייצב אותי. כנראה שהזמן שלו מתקרב. מניסיון עבר כל פעם שפיתחתי את התחושות האלה של השליחות לחזק ולהעמיד על הרגליים, הקרבה הרגשית, תמיד תמיד זה הסתיים בהפרדת כוחות, שברון לב עבורי, והאישה הבאה שנכנסת לחייו אחריי היא ה-אחת.   אני לא רוצה להכנס לפינה הזו כי לא אוהבת לדמיין אותו עם מישהי אחרת, וכאן זה אומר אשכרה להביא עליו את האהבה הגדולה הבאה שלו. מה שאומר שזו לא תהיה אני. מצד שני, אולי הגיע הזמן לשחרר משאריות פנטזיה שנראה שלא תתגשם לעולם בין כה וכה..

בעבר הייתי אחרת, וממקום של חוסר בטחון הלכתי וחוויתי דברים, מיניים בעיקר, מתוך כוונה למלא את גופי בניסיון וראשי ברעיונות ומעשים וזכרונות לימי זקנה. הייתי משוכנעת שאני אתחתן מהר ולא אספיק לחוות אז מיהרתי לחוות בכח. היום ממקום של אישה שיכלה ללוות ילדים לבית הספר ובמקום זה רווקה "מתהוללת", אני יכולה להגיד שבאמת שלא היה לי לאן למהר. בנים הם ילדים כשהם בתיכון, הם ילדים כשהם בטיול אחרי צבא למזרח והם ילדים כשהם בני 40 וחווים את המשבר לציון עוד גיל התבגרות. נתתי לגברים מקום כבוד רב ממה שהגיע לרובם המוחלט. והיו שניצלו והשפילו. 

אני יודעת שיכולתי כעת בגופי המתחדש וברוחי הצעירה, עם המבט והחיוך, עם המחשוף והקימורים, לנקום במין הגברי בשם כל נסיונותיי. אבל אני לא מי שהייתי אז. אין בי את הכעס והאשמה, אין לי את הפחד או חוסר ההערכה. השנאה לא מבעבעת בי. הדברים הטובים ביותר באים מאהבה. הסקס טוב יותר עם אהבה אבל מטריף יותר עם תשוקה. אהבה היא התמצית, הרוח.. אבל בלי תשוקה אין את המתיקות העדינה הזו על קצה הלשון, על קצה הפיטמה, על קצה האצבע שלך לפני שאתה מכניס אותה לפה שלי..

יש לי ימים רועשים. של הרבה רעש בראש ממחשבות. לפעמים אני שוכחת לנטרל אותן בזמן. לפעמים הן מוציאות אותי מדעתי. לפעמים אני מעשנת אותן ואז נולדים פוסטים. אבל יש לי גם רגעי שקט. כשאני מסננת רעש רקע ומתרכזת בלהיות אני. מתרכזת לרגעים בלהרגיש, בלהבין מה כל רגש אומר ומהיכן נבע.. האהבה שלי אליך למשל משתנה. היא עדיין שם ועדיין חזקה אבל שינתה גוון. אני לא יודעת עדיין מה המשמעות של זה. ימים יגידו. עד אז אני נצמדת למוכר ולאהוב- אני.

 

 

אייל121 - כל כך מבין אותך
כאן בשבילך אם תרצי כל דבר בכייף
לפני שנתיים
Sm Art​(שולט) - סקרנות
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י