ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני שנתיים. חמישי, 10 באוגוסט 2017, בשעה 03:52

לאחר חודשים רבים של הפסקה, סיפור חדש פרי מקלדתי! מה קורה לסטודנט שמזייף מחלה ונתפס על חם? הוא מקבל עונש לוהט ששורף את ישבנו ונפשו בכל כך הרבה דרכים. כל ההתרחשויות והשמות בסיפור בדויים לחלוטין. תהנו!
----

לקראת שנה ב' סטודנטים לפסיכולוגיה מוצאים לעצמם מקום להתנדב בו בשביל לקבל המלצה מעשית.
וכך עשינו גם אני וגם מתן, חבר לספסל לימודים שאם רק הייתה ניתנת לי ההזדמנות הייתי משכיבה אותו על מושב מסוג אחר ודואגת הישבן שלו יתנוסס מעלה לטיפולי, מפושק היטב ומוכן לסוג שונה של "מתן".
הוא נראה כל כך חמוד כשהוא מתהלך עם החלוק הלבן שמחייבים אותנו לשים בזמן ההתנדבות בבית החולים הזה, שיש בו מחלקה פסיכיאטרית ידועה שסטודנטים רבים מחכים ברשימת המתנה ארוכה בשביל להתקבל להתנדבות בו.

לי ולמתן היה מזל, אנחנו נבחרנו מתוך רשימה של עשרות. או ליתר דיוק, לי היה מזל, כי מכולם מתן נבחר להיות ביחד איתי וזה אומר שיש לי יותר זמן לשהות במחיצתו ואולי להצליח לגרום לו "לתת לי", בדיוק כפי ששמו רומז.
והנה, בדיוק היום נדמה לי שזה עומד לקרות. לפני שעה קלה מתן סיפר לי שאין לו כוח להתנדב היום, שהוא רוצה "לחתוך הביתה" מוקדם אך הוא מפחד שאם יבקש זה ייתפס בעין לא יפה בעיני הסגל שמחפש סטודנטים חרוצים בלבד וידוע כי אין להם בעיה להעיף בקלות כל מי שאינו נתפס בעיניהם כאחד כשיש רשימה כזו ארוכה של ממתינים.
ועל אף זאת, כעת, אני שומעת את מתן בצדו השני של החדר מדבר עם אחד האחראים.
"ד"ר הרשקוביץ', אני מהבוקר מרגיש בכאבי בטן עזים ובחילות, אני מאוד מצטער אבל מוטב שאחזור לביתי לפני שאדביק את אחד המטופלים" שמעתי את מתן אומר.
הסטתי את מבטי לעברו בצדו השני של החדר וראיתי כיצד הוא מחזיק בבטנו כמתוך כאב בעוד פניו מאותרות במבט נאנק.
ראיתי איך ד"ר הרשקוביץ', פסיכולוג בכיר במחלקה, בוחן אותו בעיניו הקפדניות ולאחר דקה ארוכה ומקפיאת דם שבה כאילו סרק את נפשו על מנת לגלות אם הוא אכן דובר אמת, ענה לו בקול קר וסמכותי רק צמד מילים: "אתה רשאי" והמשיך בדרכו לענייניו.
בשנייה שד"ר הרשקוביץ' סובב את מבטו, התחלפה הבעת פניו הנאנקת של מתן בחיוך של ניצחון. הוא החל לעשות את דרכו לעברי, אל עבר דלפק הקבלה על מנת לאסוף את חפציו.
חיוך לא רצוני ורווי זימה נמרח על פני. "זהו מתן, אתה אצלי בכיס הקטן!" אמרתי לעצמי בשמחה בלחש.

מתן ניגש אלי ואמר לי בחיוך "איך עבדתי עליו! עאלק פסיכולוג בכיר, הוא סתם פוץ נפוח שלא יכול לזהות את השקר הכי ישן בספר!" בעודו מניח את תיקו על כתפו.
"אז אתה לא באמת חולה, אה?" שאלתי באופן ציני.
"את באמת שואלת?" ענה בגיחוך קל.
"אתה יודע מה ד"ר הרשקוביץ' 'הפוץ הנפוח' יעשה עם יגלה, נכון?" שאלתי בצורה נוזפת.
"אבל... את... לא תגלי? ...נכון?" החל לגמגם מהאיום שבדבריי.
לא עניתי, נתתי לשקט ליצור חוסר ודאות מלחיצה. יכולתי לראות איך פניו החייכניות אט-אט הופכות לכנועות מוכנות לקבל כל גזרה שאטיל על מנת שאנצור את שתיקתי.
"זה תלוי" עניתי לבסוף.
"במה?" שאל עם אנחת הקלה, לוודאי חשב שאני מעוניינת במשהו תמים כמו סיכומים או החלפה של תורניות, אבל לי היו תוכניות אחרות לגביו הכוללות בהן את אנוחתיו בצורה שונה ומביכה יותר.
"בבדיקה קצרה" עניתי בקול רציני.
"בדיקה?" הביט בי המום.
במקום לענות לו גררתי אותו בידו אל עבר היציאה מהמחלקה הפסיכיאטרית, הוא נסחב אחריי בלית ברירה ולא פצה את פיו עד שראה את הכיתוב "מחלקת נשים ויולדות" מתנוסס לפניו.
"נשים? אבל אני..." ניסה למחות אך לשווא כי מיד קטעתי אותו "אבל אתה חולה, שכחת? צריך לבדוק אותך, לא?"
וכך מתן השתתק עד שהגענו לאחד מחדרי הטיפולים שהיו ריקים מאדם, וישאירו ריקים למשך השעה הבאה כי בדיוק כעת הסגל יושב לישיבה והתורנים אחראים על הנשים במחלקה עצמה. תזמון מושלם.

נעלתי את הדלת מאחורי, וסובבתי את המפתח שנעל את חירותו של מתן ביחד עם הדלת.
"תתפשט!" ציוותי.
"את רצינית?" התפלא, אך מכשלא עניתי, הוא הבין שאיני מתבדחת והחל להתחנן "בבקשה, תתני לי ללכת!" הוא ביקש בקול חסר אונים.
"אתה יכול ללכת, אך אם תעשה זאת, ד"ר הרשקוביץ' ישמע את דעתך עליו" עניתי בקול מרוחק וקר.
מתן הביט בי במבט כנוע ועם אנחה כבדה פשט את חלוקו וחולצתו.
הוא חשף חזה חלק עם פטמות ורודות שמשתלבות היטב על גבי עורו הבהיר.
המשכתי להביט בו במבט בוחן והוא הבין שזה רמז לכך שעליו להוריד עוד פרט לבוש.
הוא הניח את ידיו על מותניו ועם אנחת מבוכה נוספת הפשיל את מכנסיו.
אך גם זה לא הספיק לי והוא מבין שעליו להיפרד לשלום גם מתחתוניו, וכך הוא עושה.
הוא לבסוף עומד מולי עירום, חשוף ופגיע. הוא מנסה להסתיר את מבושיו, אך זוכה ממני לסטירה על פרקי ידיו שמבהירה לו שכאן אין לו שום בחירה ואני אראה את כל אשר ארצה, ומהר הוא מסיר את ידיו ומניח אותן לצדי גופו.

"אתה רואה את המיטה בקצה השני של החדר? אני רוצה שתניח את החזה שלך עליה ואת הישבן תרים היטב באוויר" ציוותי.
"אבל..." ניסה למחות וזכה בסטירה לפניו.
"אתה לא קובע, מתן" הבהרתי לו
"כן" ענה לי בכניעה אך זכה לסטירה נוספת.
"למה?" התפלא.
"כי מעכשיו אתה אומר 'כן, גברתי', זה ברור?" אמרתי עם יד שעודנה מונפת באוויר ואיני אהסס לסטור עמה בשנית.
"כן, גברתי" ענה לי עם מבט מושפל ועשה את דרכו אל המיטה עליה נשכב בצורה שביקשתי.
בעודו ממתין בשכיבה חסר אונים, אני פותחת את המגירות השונות בחדר הטיפולים, מחפשת אחר אביזרים שישמשו אותי לבדיקת גופו.
"מכיוון ואתה אוהב להעמיד פני חולה, אני אעמיד פני רופאה" אני מכריזה לעברו מבעד לצלילי פתיחת המגירות השונות.
בעודי עושה זאת אני יכולה לשמוע את נשימותיו הכבדות ומלאות החשש של מתן נפלטות אל חלל החדר ויוצרות הד המתאר את פחדיו, שכן אינו יודע מה יעלה בגורלו ואינו יכול לנחש מה הדבר הבא שאעשה וכמה מביך או כואב זה עשוי להיות.
לבסוף אני ניגשת עם מספר אביזרים בידיי, ומניח אותם בשולי המיטה, מול פניו של מתן שתחובים על צדן הימני אל תוך המיטה.
"תאמר לי מה את רואה" אני מורה לו.
"מד-חום, חוקן ו... ברזל כזה?" ענה לי מבולבל.
"ספקולום" עניתי בחיוך
"ספקו...מה?" ועל כך זכה לסטירה חזקה על ישבנו.
"ספקולום, גברתי" תקנתי אותו.
"מה זה, גברתי?" שאלה והפעם עם הפנייה הנכונה שנלמדה באופן מכאיב.
"אתה עוד תראה" עניתי עם חיוך ממזרי שהגיב לו במבט מבוהל, בעודי מתעלמת ממנו ולובשת כפפות לטקס כיאה ל"רופאה" שאני ומושכת בהן מעט על מנת להפיק רעש של הצלפה שמלחיץ את מתן אף יותר.
"אל תדאג, ילדון שלי" התחלת להרגיעו תוך כדי ליטוף ישבנו מבעד לכפפותיי "נתחיל לאט, לאט".
"כן, גברתי" ענה לי בקול שלראשונה נשמע לי רגוע, כשל אדם שבחר לתת את אמונו בי.
"תפסק את עצמך עבורי" ציוותי ומיד הושיט את ידיו אחורה אל עבר פלחיו ופישק אותם היטב, חשף פי טבעת קטן שלוודאי בתולי, שאינו מפסיק להתכווץ באופן בלתי רצוני מרוב שהוא לחוץ וחושש.
התחלתי להחדיר את מד החום לתוכו, בעודי רואה איך פי טבעתו מתכווץ עליו וכאילו יונק אותו לתוכו.
"עכשיו נראה עד כמה אתה באמת חולה" אמרתי בטון מזלזל בעודי טופחת על ישבנו עם ידי הפנויה ורואה את מבטו המושפל נמרח על המיטה.
לאחר דקה שנראתה לו כמו נצח שלפתי את מד החום והכרזתי "בדיוק כמו שחשבתי, אתה דורש טיפול מאוד מעמיק!".
הסטתי את מבטי לשנייה אל עבר הכיור הסמוך במחשבה שכעת אגש אליו למלא את בקבוק החוקן, וכשהבטתי בחזרה אל מתן גליתי כי הסיר את ידיו מישבנו ללא אישורי.
הדבר זיכה אותו בסטירה כואבת אף יותר לישבנו שגרמה לו לפלוט אנקת כאב.
"מתן, אתה גורם לאבד סבלנות! ואתה לא רוצה לדעת מה יעלה בגורלך כשסבלנותי תפקע לחלוטין!" הזהרתי בליווי סטירה נוספת שגרמה לו מיד לפעור את עצמו שוב.
לקחתי את בקבוק החוקן וניגשתי אתו אל הכיור על מנת למלא אותו במים חמימים שימלאו את הבטן של מתן בחוסר נוחות אמית כפי ששיקר שהרגיש.
זה היה בקבוק מיושן, שכנראה כבר מזמן יצא משימוש. הוא בעל פיה עבה שלוודאי הייתה מכאיב לכל מטופל רגיל, אבל מתן הוא מקרה יוצא מן הכלל וצריך ללמוד את השיעור שלו בדרך הקשה.
"תפשק את עצמך רחב יותר" ציווי וראיתי כיצד הוא מותח בעזרת ידיו את ישבנו עד קצה גבול היכולת.
"רחב יותר!" ציוותי בכל זאת "גם את הרגליים אם כך!"
והוא פישק את עצמו עד שנותר לחלוטין חשוף בפני ללא שום יכולתי להסתיר דבר. כל איבריו פרוסים כעת בפני, ועל אף שמדובר בגופו רק אני יכולה להחליט מה יעלה בגורל כל אחד מהם.
וכעת החלטתי שאשטוף מתוכו את חטאיו והתחלתי להחדיר את בעדינות אל הפיה העבה לתוכו.
מתן החל להיאנק מכאב אך ספג אותו בגבורה עבורי, לא העז להוריד את ידיו מישבנו או לסגור את פישוקו. לבסוף הפיה נכנסה פנימה, ואת הבקבוקון תליתי על וו סמוך, כעת זה תפקיד כוח הכבידה לעשות את שלו. בכל דקה שעוברת עוד ועוד מים זורמים לתוך מעיו של מתן, בכל דקה ודקה זה נעשה לא נוח יותר ויותר.
לאחר 5 דקות של מילוי מתן החל להתחנן "בבקשה גברתי, לא עוד, זה כואב!"
"זה כואב?!" שאלתי בזלזול בעודי סוטרת על ישבנו בחוזקה "אני אראה לך מה זה כואב!"
ומיד שלפתי את חגורת העור ממכנסי בעוד מכריזה "אני הזהרתי אותך, נכון?"
"כן, גברתי" ענה בנאקות כניעה בעוד ישבנו מוסיף להתמלא.
"ומה מגיע לילדים לא ממושמעים?" דרשתי את התשובה המשפילה.
"עונש, גברתי" ענה מתן.
"איזה עונש?" הקשתי בליווי של סטירה נוספת לישבנו.
"הצלפות עם החגורה, גברתי" ענה מושפל.
"רק הצלפות עם החגורה?" גיחכתי למשמע התשובה
"הצלפות עם החגורה תוך כדי קבלת חוקן, גברתי" ענה מושפל אף יותר.
"זה הכי טוב שלך?" אמרתי בעוד מנחיתה על ירכיו את ההצלפה הראשונה.
"הצלפות עם חגורה תוך כדי קבלת חוקן עבה ורווי נוזלים בתנוחה חשופה ומשפילה, גברתי" ענה תוך כדי אנקת כאב בכניעה.
"באיזו תנוחה בדיוק?" הקשתי שוב תוך כדי הצלפה נוספת.
"עם ישבן פעור ורגליים מפושקות בלי שום יכולת להתכסות, גברתי" ענה על סף דמעות, ספק אם מההשפלה וספק אם מההצלפות.
"ילד טוב שלי, כל הכבוד" ליטפתי את שערו על מנת להרגיעו ושבחתי אותו בכנות.
"תודה, גברתי" ענה בעודי מנגבת את דמעותיו.
"אבל אתה יודע שאתה צריך להיענש נכון?" שאלתי לראשונה בקול מתחשב.
הוא הניד בראשו ולאחר שקבלתי ממנו אישור סימבולי להמשיך ציוותי עליו להסיר את ידיו מישבנו, כי עכשיו הוא עומד לחטוף ובחוזקה.

החגורה הונחה מהר על הפלחים שאותם חצתה פיה עבה שמוסיפה למלא את מתן בכל שנייה נתונה.
והצלפות החלו, ועם כל הצלפה הישבן זז מההדף והמים בתוכו רטטו ואיימו לפרוץ מתוך גופו.
לאחר כ- 10 הצלפות שכבר הספיקו להעניק לו מראה ורוד בהיר, מתן התחנן "בבקשה, גברתי, אני חייב להתרוקן".
"תתאפק" אמרתי על אף שראיתי שטיפות החלו לדלוף מתוך ישבנו "וחסר לך שתזוז מהתנוחה שלך!"
והמשכתי להצליף במתן שלא רק היה צריך לשמור על תנוחה יציבה, אלא גם לשמור על סוגריו על מנת שלא תתרחש סיטואציה מביכה. אמנם לא הורתי על כך ולכן גם לא ייענש על כך, אבל לוודאי אינו היה רוצה להרגיש בהשפלה הזו.
לאחר 2 דקות של הצלפות נמרצות המקשטות את הישבן בפסים אדומים עבים וכהים שמלווים בגניחות כאב רמות, מתן מתחנן בשנית: "בבקשה גברתי!" הוא זועק בעוד המים מתחלים לזרום מעט במורד רגליו על אף שמתאמץ בכל הכוח לכווץ את פי טבעתו.
"אתה נורא רוצה להתפנות?" שאלתי באופן רטורית
"כן, גברתי" ענה בקול מתחנן.
"ובכן, הנה סיר" ודחפתי עם רגלי לאמצע החדר סיר פלסטיק שהסתתר מתחת למיטה.
מתן שלא הייתה לו ברירה התיישב עליו במרכז החדר, הוא הניח עליו את ישבנו הבוער ולנגד עיני התרוקן לתוך הסיר כמו ילד קטן ומושפל.
כשנייה לאחר ההקלה המיוחלת הוא החל להרגיש בהשפלה הכבדה.
הוא הביט בי עומדת מעליו, בעודו יושב על הסיר המונח על הרצפה והבין היטב את מקומו.
התכופפתי אליו וליטפתי את ראשו בעודי לוחשת לאוזנו כמה אני גאה בו.
"אני אתן לך להתנקות עכשיו, ומיד לאחר מכן אני רוצה אותך על הכיסא הגניקולוגי שממול, זה ברור?"
"כן, גברת" ענה והחל לנגב את ישבנו בנייר טואלט שהיה מונח על השידה הסמוכה.
"לא ככה" תפסתי בידו והנחתי אותו על המיטה על גבו, והרמתי את רגליו אל האוויר.
"ככה!" בעודי מנגבת את ישבנו הרטוב כמו של ילד חסר אונים ומעצימה את השפלתו.

לאחר שיבשתי את ישבנו הכרזתי בפניו: "עכשיו אני אתה תבוא איתי לשירותים הסמוכים ותרוקן את הסיר כמו ילד גדול!"
הוא קם מהמיטה והחל ללכת אל עבר בגדיו.
"אני אמרתי לך ללכת להתלבש? לא זכור לי! אני אמרתי לך שאתה הולך לרוקן את הסיר!" גערתי בו.
"אבל..." הוא הביט בי בתחנונים.
"איזה פה חצוף יש לך!" נזפתי בו בעודי מחזיקה באוזנו הימנית בחוזקה ומקרבת אותו אל פני "אני אקרצף לך אותו היטב עכשיו מול המראה בשירותים! ואתה גם תחטוף מנה בשנייה מהחגורה בשנייה שנחזור לחדר. עכשיו תרים הסיר ותבוא איתי" ציוותי עליו.
עירום ומבוהל עם סיר מלא מים עם ניחוח ישבנו הוא החל לצעדו איתי על עבר השירותים הסמוכים.
אני ידעתי שכרגע האזור יהיה נקי מאורחים לא רצויים, אך לא יידעתי אותו, זה חלק מעונשו.
מתן הולך בזהירות, נזהר שלא לשפוך את בושתו החוצה, נזהר שלא להשמיע צליל בעת הליכתו על מנת לא למשוך קהל אפשרי להשפלתו.
הוא מלא חשש מכך שאולי יראה, והוא אינו יודע מה יותר גרוע, שיראה בפומבי עירום? שיראה בפומבי עם ישבן נענש בצבע אדום? שיראה בפומבי הולך עם סיר שקל לנחש למה שימש?
אך אל דאגה, מתן, אני דואגת לך מספיק בשביל לא לפגוע בך באמת. העונש שלך הוא רק הפחד, ואותו לעולם לא אממש, אתה בכל זאת הילדון הקטן שלי ולא אתן לאיש לפגוע בך.

כשהגענו לשירותים מיהרתי לשלוח את מתן לרוקן את הסיר באחד מן התאים והוראתי לו שלאחר מכן עליו לעמוד זקוף אל מול המראות שמכסות את הקיר אליו צמודים הכיורים, לשים את ידיו מאחורי ראשו ולפשק מעט את רגליו, לפתוח את פיו ולהוציא את לשונו.
וכך היה, זה בדיוק מה שמתן ביצע בצייתנות. הוצאתי סבון מוצק חדש מהכיס, והוא הופתע.
"מה חשבת ילדון, שאסכן את בריאותך עם אחד מהסבונים המשומשים?" אמרתי לו בעודי מעניקה לו עוד ליטוף מרגיע ומגונן.
כשראיתי שהוא רגוע דיו, תפסתי בשיערו בחוזקה והתחלתי לקרצף את הסבון אל נגד לשונו במשך דקה ארוכה.
בכל אותו זמן מתן מביט בהשפלה על עונשו משתקף במראה.
"עכשיו, ילדון, אתה תלך איתי בחזרה לחדר עם הסבון בתוך הפה, מחכה לך מנה הגונה מהחגורה ורק תקבל אותה יפה תזכה הוציא את הסבון"  
הוא הניד בראשו וסינן מבעד לפיו המלא נהמה שנשמעת כמו "כן, גברתי", הלך אחרי, מושפל וחרד מן המחשבה שאולי עכשיו יראה.
אך כמובן שחזרנו לחדר ללא שום היתקלות באורחים לא רצויים, ומתן נשלח למיטה לעמידה המוצא המשפילה שלו בשביל לחטוף את המשך עונשו.
הוא כבר ידע שעליו לפשק את היטב עבורי ולהרים את הישבן מעלה, אחרת הוא יהיה בצרות.
אבל אם הוא חושב שזה יגמר מהר, הוא טועה. יש לי תוכניות שתקשה עבורו את המצב.
שלפתי עט מכיסי והנחתי אותו בין ירכיו וסגרתי אותן בידיי עד שקפץ מעט מתחושת הדקירה הקלה, בעודי אומרת "אתה חייב להישאר בתנוחה שלך, ולהחזיק את העט חזק בין הירכיים אפילו שזה דוקר. אם העט ייפול, הסבון ישרוף לך בעוד מקום מלבד הפה" ונגעתי בפי טבעתו על מנת להבהיר את עצמי כראוי.
שלפתי את חגורתי בשנית ממכנסי, והפעם במהירות שהוציאה ממנה צליל של צליפה באוויר. קילפתי אותה והנחתי אותה במהירות על ישבנו של מתן, אך במקום להתחיל בהצלפות החלטתי להמשיך להשאירו במתח ואולי גם קצת לענגו בתהליך.
העברתי את החגורה על ישבנו בעדינות. עור החגורה התחכך בישבנו בתנועות סיבוביות כמו ליטופים עדינים ואוהבים.
החגורה ירדה מטה אל בין רגליו, עברה ביניהם, ויכולתי לראות איך גבו התקמר ובכך מסר את גופו למגע, ואיך צמרמורת נעימה עטפה את כולו, ביחוד כשהחגורה עשתה את דרכה מעלה בין פלחיו והתחככה אל נגד פי טבעתו הפעור.
אבל את הנאתו קטעתי באחת עם קול הצלפה רמה שנחתה במרכז ישבנו ועטפה את כולו במכה אחת שהותירה פס אדום בוהק לרוחבו.
אל הפס הזה התווספו עוד רבים בדקות שחלפו, בעוד מתן נוהם מכאב מכיוון ופיו חסום ונוטף סבון.
בזיוות עיניי יכולתי לראות איך נוזל הסבון נוטף מפיו ונספג  טיפה אחר טיפה אל תוך המיטה עם כל הצלפה, בעודו שומר על תנוחה יציבה על אף ההדף מחשש שהעט ייפול ועוד איבר מגופו יזכה בענישה.
אך על אף מאמציו הרבים, נשמע לפתע קול של נפילה אל נגד המיטה. גם בלי שאמרתי מילה מתן הבין מה עומד לקרות כעת וכיווץ את אגרופיו בתחושת אכזבה מעצמו.
הנחתי את החגורה בצד המיטה ונגשתי קדימה, לכיוון פניו. שפשפתי את אצבע המורה הימנית שלי אל נגד צדו של הסבון שהיה מחוץ לפיו של מתן, שנטף כולו מרוק מסובן.
הוא הביט בי במבט כנוע ומובך, מבולבל באשר לדבר הבא אותו אעשה.
לאחר שעטפתי את אצבעתי בכמות נדיבה של סבון חזרתי למקומי בחזית ישבנו, והחדרתי אותה בבת-אחת פנימה לתוכו. מתן קפץ מעט בתגובה ובעט עם רגליו במיטה בעודו נאנק מבעד לסבון הטחוב בפיו.
"ששש.. ילד שלי, האצבע הזו תישאר בפנים עוד מספר דקות, תחזיק אותה עמוק בפנים כפי שמגיע לך לקבל" אמרתי בעודי מלטפת את ישבנו עם ידי הפנויה.
אני רק יכולה לתאר לעצמי איך המפגש עם המלחים שבסבון עם פנים פי טבעתו שורף לו, בייחוד כשהאצבע נמצאת כה עמוק ומסתובבת במעגלים קטנים ודואגת שהוא יתפזר ב- 360 מעלות. אבל הוא מתאפק, נשאר זקוף עם ישבן באוויר, שזוכה לליטופים לצד הענישה.
שלא יחשוב לרגע שאני לא הבחנתי איך בין רגליו הפשוקות לקראתי איבר מינו הזדקף ועומד דום לכבודי, הוא נהנה להיות מושפל עבורי ולספוג הכל.
הוא נהנה מהמגע המגונן, מהחדירה לנפשו וגופו, מהידיים שלי שמכאיבות לו ומענגות אותו בעת בעונה אחת גם הוא נאנק לאורך כל הדרך.
אך אל דאגה, קטן שלי, אם תהיה ילד ממש טוב, אני אחליף את אנקותיך בגניחות רמות של עונג שעוד לא ידעת. האצבעות נועדו לעוד דברים מלבד להחדיר לתוכך כלים שונים, הן יכולות גם להביא אותך לאורגזמה אנאלית שטרם חווית, וזאת הפתעתי אליך בהמשך.

הוצאתי את האצבע לאחר שראיתי שמחוגי שעון הקיר התלוי ממולנו הראו כי עברו שלוש דקות מלאות.
בזכות התנוחה המשפילה שהוא בה, החור שלו נותר פעור למספר רגעים ואוויר קר ליטפו והרגיע מעט את בערתו.
"עוד 20 הצלפות עם החגורה ואני אנקה את שני פתחיך" הבטחתי לו.
אולי אלו רק 20 הצלפות נוספות, אך הן מלוות בתחושת צריבה משני כיוונים שונים של הגוף.
החגורה הונחה במהרה על ישבנו המסובן ומבלי אזהרה מקודמת המשיכה לצרוב בעוד אזור בוער בגופו.
הותרתי אותו עם ישבן אדום בוהק, שנספגה לתוכו כל טיפת משמעת.
"כל הכבוד, ילד טוב שלי" אמרתי בעודי מלטפת את ישבנו קלות וממשיכה להעביר את ידי במעלה גבו התחתון "עכשיו אנקה אותך כפי שהבטחתי, בוא איתי".
מתן נשען על מרפקיו ובעזרתם הרים עצמו מן המיטה, הוא ניגש אלי ולקחתי אותו לכיור הסמוך שעל דפנו השמאלית הנחתי את הסבון שהוצאתי מיד מפיו של הילדון הכנוע שלי.
מיד התחלתי בלשטוף את הסבון מגופו, התחלתי תחילה מפיו שהיה מרוח בו לחלוטין. ממש כמו אימא שמנקה את בנה הקטן שהתלכלך בארוחת הצהריים.
אחר כך עברתי עם היד הרטובה לישבנו, בעודי נוגעת בין פלחיו הוא מצטמרר קלות משילוב בין הקור הפתאומי ביחד עם המגע המענג.
"אתה אוהב את זה, ילדון?" שאלתי
"כ...כ....כן, ג...גברתי..." הוא עונה תוך כדי גניחה.
אני מצמידה את יד אף יותר עמוק אל נגד ישבנו ומתחילה לשפשף אותה אף יותר באינטנסיביות, והוא בתגובה גם מגביר את קצת גניחותיו. הוא כל כך נהנה וממש קורס בעונג לתוך כף ידי, שמוחקת ממנו כל תחושה של כאב, השפלה שבאה קודם לכן. כעת הוא מרגיש גאה להיות חשוף כך בפני ולמסור את גופו לכל אשר אעניק לו.
"עוד..." הוא מסנן מפיו בתחינה כשהחלטתי לשלוף את ידי המענגת מתוכו.
אך מבט חד בודד לעברו מספיק על מנת להזכירו  את מקומו.
"סליחה, גברתי" הוא מיהר להתנצל ולעמוד זקוף כמו חייל צייתן.
"ועכשיו, כשאתה מצוחצח ומחונך, עשה בדיוק כפי שדרשתי בתוכנית המקורית לפני שהחלטת להתחצף וגש אל הכיסא הגניקולוגי"
מתן ציית ומיקם את עצמו על הכיסא הסמוך.
"ועכשיו, שים כל רגל על המעקה בכל צד ותפתח את עצמך לכבודי" אמרתי בעודי ממקמת כיסא במקום שבו אמור להיווצר הרווח בין רגליו.
ניכר עליו שהוא נורא התבייש, הפעם המבט שלי הולך להיות מרוכז אך ורק בו, לא תהיה שום חגורה שתסתיר לי דבר, לא יהיה דבר שיסיח את דעתי אלא מבטי יהיה ממוקדם הישר לתוך האזור הכי אינטימי בגופו. זה כל כך מביך אותו וגורם לו להסמיק מבושה.
ניכר עליו שהוא צריך קצת עידוד, אז ניגשתי על מנת ללחוש לאוזנו כמה שאני גאה בו, כמה שהגוף שלו נפלא בעיניי, בעודי מדברת הוא הרגיש ניחוח להתמסר אלי בצורה אינטימית זו ופתח את רגליו בפני, כמו פרח ועדין שפתח את עלי הכותרת שלו והחל לפרוח. מתוק שכזה.
חזרתי להתיישב במקומי בין רגליו, לבשתי לידיי כפפות לטקס חדשות אחרי שהקודמות נרטבו והרמתי את הספקולום בידיי בעוד חיוך ממזרי נפרס על שפתיי.
"האם אתה יכול לנחש למה המכשיר הזה משמש?" שאלתי בעודי מעבירה את המתכת הקרה של הספקולום בעדינות על צידה הפנימי של אחת מירכיו המפושקות.
הוא הביט בי במבט תמים בעודו נושך את שפתיו מתחושת הקור שבעורו העדין. אין לו כלל מושג.
"אני אדגים לך, באופן מעשי" אמרתי בחיוך לאחר דקה של שתיקתו המביכה.
מרחתי חומר סיכה על דפנות המתכת של הספקולום והתחלתי להחדירו לאט, לאט.
יכולתי לראות איך גופו של מתן משתנה בכל שלב של החדרת הכלי. תחילה הוא כיווץ את עיניו מחשש לכאב ובהדרגה פתח אותן כשהרגיש שלא יאונה לו כל רע כשהאחריות בידיי.
ועכשיו לאחר ששלב החשש הפיזי חלף, הגיע עתו של החשש הנפשי.
"ועכשיו, אסתכל לתוכך, אראה מה באמת מסתתר בפנים" הכרזתי בעוד ידיי מונחת על ההדק של אביזר יום הדין, כאילו היה לאקדח שעומד להוציא את פיסת כבודו האחרונה להורג.
מה יקרה כאשר אפתח את דפנות המתכת? מה אחשוב עליו לאחר שאביט לעומקו? ומה יקרה אם תהיה "תאונה" מטבע הדברים של אזור זה בגופו? אלפי מחשבות שכאלו עברו בראשו של מתן.
כמה משפיל זה לוודאי להיות במצב חסר האונים הזה, להרגיש שאתה עומד בפני בדיקה כה פולשנית באזור הכי אינטימי בגופך.
פערתי את דפנות המתכת עד סופן וקיבעתי אותן במקום. רכנתי מעט קדימה והבטתי עמוק לתוכו, לא אמרתי מילה אלא האזנתי לקצב נשימותיו המהיר והנרגש.
ישרתי אליו מבט והבטתי בפניו הכנועות ובעיניו החוששות וחייכתי לעברו.
"איזה ילד נקי אתה" אמרתי לו לבסוף בקול עדין ונעים אך מקטין, ויכולתי לשמוע אנחה רווחה נפלטת מפיו.
ליטפתי את ירכיו בעודו פעור לפני, הרבה מעבר למה שיכל לפעור את עצמו עם ידיו. זה רגע כל כך אינטימי, מלא קרבה שמתובלת בהשפלה.

"עכשיו אלמד אותך דבר או שניים שלא ידעתי על גופך" דברתי אליו בקול עדין וסמכותי כשל מורה שבידה ידע מסקרן.
הכנסתי אצבע לרווח הגדול שנוצר בין פלחיו, ונגעתי בדופן המתכתי הפנימי העליון ונקשתי עליו קלות "כאן ממוקמת נקודת הג'י שלך, ילד שלי"
על אף החוצץ המטאלי בנינו יכולת לראות כמה הוא נהנה מכך, אני יכולה רק לתאר מה היה קורה אם היה לי מגע ישר באזור.
"ואתה יודע מה תפקידה?" שאלתי.
הוא חייך במבוכה, מבטו התמים מסגיר את מסגיר את התשובה.  
נקשתי מעט יותר בחוזקה ואמרתי "הנה רמז בשבילך".
"לעשות לי נעים, גברתי?" הוא עונה בקול תמים וביישני כשל ילדון סקרן.
"את זה אני אחליט" אמרתי בעודי נוקשת באופן יותר חזק וגורמת לו לקפוץ מעט מתחושת כאב קלה.
הוא הוסיף להביט בי במבט תמים וצייתן, ניכר עליו טופל מבחינה התנהגותית כמו שצריך.
מתן כעת נקי, בריא ונבדק בקפדנות יתרה שהוא אכן כזה, ולכן הגיע הזמן שהוא ייתן לי עוד משהו שאני נורא רוצה.
"היית כזה ילד טוב, מתני, אתה רוצה שאני אעשה לך נעים כמו שמגיע לילדים טובים?" אני שואלת בקול מעט ילדותי על מנת להקטינו בחיבה, בעודי מעבירה יד מטלפת על ישבנו שעודנו בוער.
הוא מניד בראשו ואני לאט, לאט סוגרת את הספקולום ושולפת אותו בעדינות ממקומו, מותירה את פי טבעתו פעור ונותנת לו להצטמק אל נגד עיני, אך הוא לא יישאר כך לעוד מלא זמן.
"בוא, ילד יפה שלי" אני לוחשת לאוזנו בעודי עוזרת לו לרדת מן הכיסא.
אני מרימה אותו ומשכיבה אותו על גבו במיטה הסמוכה, אני עולה מעליו ומתחילה לנשק אותו ומרגישה אותו מתמסר לנשיקה, ואז אני יורדתי במורד צווארו בנשיקות ושומעת אותו מצחקק בחן מתחושת הדגדוג.
אני יורדת במורד חזהו בנשיקות ואני יכולה להרגיש את גופו מתמסר אלי, כאילו הוא נמס בידיי ונתון לשליטה מלאה בעזרת שפתיי.
גופו נע בהתאם לקצב שאני מכתיבה עם נשיקותיי המוסיפות לרדת במורד גופו. אני נעצרת בבטנו התחתונה, ומרימה את רגליו ונושקת לירכיו הפנימיות בעודי מניחה אותם על כתפי על מנת שיהיה מפושק לקראתי ואקבל גישה לישבנו, לשער מגרש המשחקים שכעת בבעלותי.
"פה גדול, ילד שלי" אני מורה לו ומכניסה בבת-אחת אצבע לפיו שממתין פתוח בצייתנות עבורי.
"ועכשיו תמצוץ!" הקול שלי השתנה לנוקשה והפך את מבטו למבוהל.
הוא החל למצוץ לאט ובחשש, ודחפתי את האצבע עמוק יותר וגרמתי לו להיחנק קלות, על מנת להבהיר לו את הנקודה.
כעת הוא משתדל למצוץ היטב, ניכר עליו כי הוא משתדל לרצות אותי. הוא משקיע עם לשונו ויונק את האצבע שלי עד קצה חלל פיו.
אני שולפת אותה מפיו, ומורידה אותה במורד גופו, כל הדרך אל ישבנו, ומותירה אחריה שובל של רוק קריר שמצמרר אותו מעט.
האצבע מתחילה לעסות את פי טבעתו והוא מתחיל לגנוח קלות, ככל שאני מגבירה את הקצב כך מתגברות גם גניחותיו.
בידיי הפנויה אני מצמידה אותו לגופי, וכעת אני יכולה לשמוע את נשימותיו הכבדות וגניחותיו ישר לאוזני. אני יכולה גם להרגיש את קצב פעימות ליבו הנרגש מתגבר ורוטט אל נגד גופי.
האצבע נכנס לבסוף, ומבקעת את ישבנו הבתולי, שאמנם התרחב היטב מטיפולי המסור, אך עוד זכה לגירוי אינטימי של איבר מגופי בתוכו או של אף אדם לפני. כעת הוא זוכה לאצבע חמימה ואוהבת ולא לאביזרים קרים בעלי שימושים משפילים.
"כן...כן....עוד, בבקשה... עוד..." הוא גונח בתחינה, ואצבע נוספת חודרת אליו ומצטרפת לשכנתה שרוטטת בחוזקה בתוכו.
פי טבעתו הרעב פשוט בולע אותה בתאווה רבה, והוא מקבל אותה בגניחות רמות אף יותר.
ירדתי למטה עם גופי אל עבר ישבנו, וראיתי כמה אדום ומחונך הוא בזכותי, ונתתי ללשוני להצטרף אל אצבעותיי והתגובות שזה הוציא ממנו היו לא מהעולם הזה.
הוא גנח כל כך בחוזקה, כל גופו רעד לפי הקצב שהכתבתי. כל גופו ונפשו נשלטים כעת בעזרת איברים כה קטנים מגופי, כמה סימבולי זה.
בבת-אחת הפסקתי, והרמתי אותו לעמידת נר. גופו היה קל להזזה וכיוון לאן שארצה, כאילו היה לי לבובת סמרטוטים.
המשכתי לחדור לתוכו עם אצבעותיי והוספתי עוד ועוד מהן עד שכמעט ויכולתי להכניס את כל היד, וכשראיתי שמתן היה קרוב לאורגזמה האנאלית אותה בחרתי להעניק לגופו, הכרזתי בפניו "כעת זה הזמן לבלוע את התרופה שלך" ועקב התנוחה שבה בחרתי להציבו הוא גמר על פניו וזרע חמים ומלוח שנזל ישירות לפיו הפעור מרוב גניחות של עונג.
"ילד טוב בולע הכל!" ציוותי עליו בעודי מכניסה את שאריות הזרע מפניו לפיו.
"כן, גברתי" הוא עונה בפה מלא זרע שהוא בולע בשקיקה עבורי "אני תמיד אהיה הילד הטוב שלך, הכי טוב שאפשר" הוא מכריז בקול רם מלא בגאווה ואושר, ומתפרק בזרעותיי שאוספות אותו אלי באהבה גדולה.

                                                                

באיזה סוג - סיפור מעולה .
רק לפעם הבאה נירא לי היה כדאי להישאר בחולה ורופאה ולא בילד וגבירה:)
אבל כל הכבוד על ההשקעה סיפור מרטייט
לפני שנתיים
ArchAngel​(שולטת) - למה "או-או" כשאפשר "גם וגם"? :)
אלו גם לא בדיוק תפקידים כבמשחק תפקידים אלא דימויים שמתארים את האקטים.
לפני שנתיים
באיזה סוג - מבחינת עלילה לי זה קצת הפריע
אבל עדין אקרא את הסיפור הבא גם אם תעשי גם וגם:)
לפני שנתיים
ArchAngel​(שולטת) - אני לא יודעת אם ראית, אבל בפרופיל שלי יש לינקים לכל הסיפורים שכתבתי עד כה.
לפני שנתיים
באיזה סוג - ראיתי את חלקם. זה אומר שלא תכתבי עוד?
להביע את דעתי עליהם?
לפני שנתיים
ArchAngel​(שולטת) - ציינתי את זה בשביל שיהיה לך מה לקרוא לבנתיים :)
לפני שנתיים
עציץ​(מתחלף){משוייך} - הלכתי לחפש בלון חמצן. ביי :)
לפני שנתיים
ArchAngel​(שולטת) - האם תשמח לשמוע שהסוף של הסיפור הוא בהשראת תגובה שלך לפוסט אחר שכתבתי? :)
שאלת למה לא שילבתי את האקט הזה באחד הסיפורים שלי, והנה- זה קרה!
לפני שנתיים
עציץ​(מתחלף){משוייך} - חיכיתי לזה. ושמח מאד! :)
לפני שנתיים
כלבלב נסתר​(נשלט) - כותבת נהדר. כמו הרבה פוסטים אחרים שלך. אני לא כל כך מתחבר לאנאלי- אבל כתבת באופן מחרמן ביותר
לפני שנתיים
בטטה 247 - כמה כישרון יש לך
קורא כל סיפור בשקיקה
וכמות פמפומי הלב שיש לי מכל סיפור שלך
גורם לי להתרגש כמו ילד קטן ולהרגיש כאילו אני זוכה לקבל ממך וכולי סמוק ומבוייש
לפני שנתיים
אלפא-בטא​(נשלט) - את כותבת חלום, איפה היית לפני שהתמסדתי:-)
לפני שנתיים
תפוח אדמה חרוך​(נשלט) - תודה. כתוב נפלא.
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י