עברו כמעט שנתיים מאז שעדכנתי, והפוסט הזה מהווה הקדמה
בזמנו כתבתי כאן כבת מחתרת, כחוטאת, כאישה שחיה חיים מקבילים. כאישה עם פנטזיות בלתי ממומשות כלואה בזוגית אידיאלית.
בסופו של דבר זה נגמר, נפרדנו. המפלט של הכלוב חדל להיות רלוונטי עבורי. אבל בשבועות האחרונים מתחשק לי לתעד, לשתף. לא כל דבר אפשר לחשוף בפני חברה. או בפני עצמי.
לכן אני שמחה שהקהילה הזו קיימת וחיה. קהילה של חוסר שיפוטיות, של כנות, של סקרנות, פתיחות, של פלורליזם.
גם אם אף אחד לא יקרא, והמילים יזרקו אל הכלום - אם כבר אז לכלוב. לקיטקט קלאב הוירטואלי שלי.
בכל מקרה אעדכן שמאז הכניסה האחרונה-
התשחררתי מהאזיקים
שברתי השלשלאות
קילפתי ופרמתי כל שכבה, חבילה, מסיכה, תחפושת שענדתי בימי הזוגיות.
הזוגיות הבריאה, המאוזנת, התומכת, ההגיונית.
כמו בפרק הזה בסקס והעיר הגדולה כשקרי מודדת את שמלת הכלה ופתאום חוטפת פריחה, והיא נחנקת, חייבת לקרוע מעליה את השמלה הלבנה והיפה. כי משהו דפוק אצלה. היא לא מוכנה. אז..כך הרגשתי. כלואה בפסאדה בורגנית לא מתאימה לי (ניתן לקרוא על זה בפוסטים קודמים)
ועכשיו? כבר שנה וחצי במסע של גילוי עצמי - מי אני, מה אני אוהבת, מה עושה לי את זה, מה לא עושה לי את זה?
רוחנית.
מינית.
פיסית.
וקינקית..
אני רוצה לתעד את זה.
כאן בעילום שם בקרב נפשות דומות ושונות.
היי כלוב. שוב.
