שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני שנתיים. ראשון, 1 באוקטובר 2017, בשעה 23:03

מאיפה להתחיל? מאיזו נקודת זמן להכנס לעובי הקורה? היכן לשים את האצבע בדיוק כדי להתחיל לפענח את מה שאני מרגישה ולמה אני מרגישה ככה.  ככ הרבה דברים בו זמנית. העולם מנסה לרמוז לי משהו, לפעמים זה מרגיש יותר כמו אורות נאון ולא רמיזה, ועודני חשה כילדה שטרם בשלה או החכימה כדי להבין את הניואנסים הקטנים האלה.

היה לי יום כיפור מושלם. או יותר נכון סופש כמעט מושלם. העברתי אותו עם הגבר האהוב עליי, שהכין לי את המאכלים הכי מפנקים, שיחקנו משחקים, ראינו פורנו בVR שלי, הגמרתי אותו 3 ימים ברצף, זויינתי כהלכה פעם אחת, הוגמרתי היטב כמה וכמה פעמים ברצף, וזה אחרי שאמא טבע החליטה לזיין אותי בעצמה ודפקה לי את התכניות לסופש מהסרטים. פינטזנו על נעילת זין, פנטזנו על זיונים של הלייף. והכל השתבש. הסיפוק היה נעים אך חלקי, הכמיהה נותרה, הרעב סופק בחלקו, וההורמונים שגעשו בי נתנו אותותיהם לתוך היום. 

הבוקר התחיל עקום כשלא הצלחתי לקום ב5 וחצי כמדי יום. נתקעתי בפקקים של הלייף, בעבודה היה לחץ אטומי שבחולשתי נתתי לו להשפיע עליי, ואז באחת עשרה וחצי ההודעה הזו בוואטצפ מהאקס שהחליט יום אחרי כיפור לבקש סליחה על ששבר לי את הלב וניפץ לי את החלום הורוד האידיוטי שהיה לי. ודאי הייתי צריכה להודות לו. אבל לו הייתי עושה זאת היה מתפתח דיאלוג- מה שהתעקשתי להמנע ממנו. לחילופין הוא ודאי היה נפגע לו אמרתי לו שהפרידה ממנו היתה הדבר הכי טוב שקרה לי. הדבר הכי רע שקרה לו. ושזה מעורר בי סיפוק רב.

הזין שלו היה גדול מדיי והוא היה עסוק בלהכאיב לי יותר מאשר בלספק אותי. האגו הפצוע שלו לא היה אטרקטיבי אז ובטח לא היום. ההתנהלות החלשה שלו לא עשתה לי את זה מעולם. נמשכתי לתשומת הלב אבל מהר מאוד ובעיקר אחריו הבנתי שזה חרטא. האם אני באמת צריכה לכמוה לתשומת הלב? כמה חסרת בטחון יכולה להיות?? אז התנערתי מזה. הולכת בגאון. אהודה ואהובה. לא באמת לבד, לא באמת בודדה. הצעות יש בכמויות מסחריות. אבל לא מצליחה למצוא מישהו שיווצר עימו קשר בריא. אז מתהלכת כנווד בעולם הזה.

להיות במידה 42-44 לעומת 54 זה אולי נעים לעין ואולי משפר את הסיכויים למצוא מישהו, אבל האמת? הכל שטויות. זה לא קשור רק למראה החיצוני. אנחנו מושכים אלינו את הטיפוסים המתאימים והפחות מתאימים, הכל שאלה של מה אנחנו משדרים.. וכנראה שהגיע הזמן להפסיק לשדר אמא אווזה. אני לא פה לרצות אותך, אני לא פה לענג אותך, אני לא פה לעשות לך נעים באגו- למרות שאני מושלמת לזה. אני יודעת להרגיע אותך אם יש לך חרדת ביצוע, אני יודעת להוריד אותך על ארבע כדי שתלקק לי את הרגל. אני יודעת להכנע לעוצמתך ולהתמסר לכל כולך. אני יודעת הכל ויכולה הכל. אבל למדתי משהו חדש. אני לא חייבת אם לא בא לי. התבגרתי. החכמתי. ואם אתה חושב שאתה תוכל רגע אחד לחזר ורגע אחר ללכלך עליי- הו, טעית בכתובת.

לפני כשבוע מישהו מהאתר הזה שבעבר ניסינו ולא הצלחנו ממש למצוא זמן להתחבר, הפציע בוואטצפ במסכת של שיחה נעימה. השיחה התהפכה כשהוא לא קיבל מבוקשו (שאפתח אליו, שאשלח לו מלא תמונות שלי וכן הלאה) והתחיל "להכנס" בי. אתה לא מכיר אותי בשיט וקורא לי בשמות גנאי? חסמתי אותו, הוא שב בסמס והמשיך בשמות הגנאי. העלתי את זה לפייסבוק תוך הסתרת שמו- כי משום מה אני עדיין מתעקשת לשמור על כבודו של אדם- גם אם לא הרוויח את זה. כן כזה אדם אני. הרוב המוחלט אגב תמך בי בתדהמה מוחלטת על קיומם של גברים כאלה בימינו. ואני לא אשקר, מלבד זה שנפגעתי מהדרך בה דיבר אליי, מאחר ורק שעה לפני כן היה מאוד סימפטי, נזכרתי למה אני צריכה להמנע מכל החרא הזה. רוב האנשים חרא. רוב העולם הזה רע ומכוער. ורק אני מתעקשת להאמין בטוב שבאדם.

 העולם הזה של הבדסמ מכיל יותר מדיי אנשים שטועים לפרש את המשמעות שלו. הכל חייב להיות תוך כבוד הדדי לאדם שאיתנו. ואם אתה לא מכבד אותי כאדם- למה לעזאזל שאתקרב אליך? אם אתה לא בונה ביננו אמון למה שאתן לך לפגוש אותי? אם אתה לא מדבר אליי יפה, למה שאכנע לך או שאתן לך להיות לרגליי? כן, שוב נאלצתי ללמוד מחדש את הלקח. לא כל הגברים ראויים לכבוד שלי, לא כל הגברים ראויים לאהדה שלי, לא כל הגברים ראויים למגע ולפתיחות- וטוב עשיתי שהלכתי לאט ובחשדנות איתו. גבר שלא יודע לקבל "לא" בתור תשובה הוא מסוכן. לקיום שלי, למהות שלי, לכל מה שאני משתדלת לייצג בעולם הזה.

גברים גברים גברים. לא משנה מה אעשה ואיך אתנהל, איכשהו מוצאים דרכם אליי כלבים פצועים. לא רוצה את אלה. לא מחפשת יותר את הפצועים, לא מחפשת לרפא אף אחד. נמאס לי לבזבז את הלב שלי, הרוך והחום, הנתינה והאהדה כלפי מי שלא מגיע לו. היום בעבודה לאחר ההודעה מהאקס חיפשתי מפלט מחבק לפחות מילולית ולו כדי למנוע מהדמעות לפרוץ החוצה. שונאת להיות הורמונלית כבר אמרתי??? אבל הבנות בעבודה קראו לי תמימה כשאמרתי שאני נותנת לאנשים את מלוא הקרדיט והאמון עד הרגע שבו יפרו את האמון שלי בהם. כנראה שלהיות אדם טוב נחשב להיות תמים בימינו.  כן, גם נשים מרירות. ואת זה אמרו הנשואות.

אותן נשואות, משכבות שונות, אמרו לי ללכת ולעשות ילד בעצמי לבד- לכי לבנק הזרע, תבחרי לך מישהו שמתאים למה שאת מחפשת וקדימה. מה את צריכה גברים? הם הרי גם ככה לא יעזרו, הם גם ככה יפריעו, הם גם ככה ינטשו, הם ככה וככה. נשים פיתחו שינאה. נשים פיתחו אנטי. במסווה של העברת חוכמתן לבאות. ואני רק קלטתי מהן את הדחיפה למשהו שאני יודעת ברמ"ח איבריי שאני לא מוכנה לעשות. אל תיטעו, רוצה להיות אמא, בין אם הגוף הזה יואיל בטובו לזרום עם זה או לא, אבל המחשבה לעבור את זה לבד, לא להעניק אב לצאצאיי מחריד את ליבי. ואותן נשים, נשואות, אמהות לילדים, מצקצקות בלשונן על כך שאני תמימה לתת אמון בגברים. תמימה להאמין שיש עוד את אלה ששרוטים אבל לא מדיי מכדי להיות אנושיים. האם אני היחידה שעדיין מתעקשת להאמין במין הגברי? האם אני היחידה שנותרתי שמתעקשת להאמין שיש גם את אלה..

יושבת מול המסך, עושה ג'אגלינג בין הבלוג פה לבלוג הותיק באתר אחר, מזרימה וודקה לעורקיי, מתגעגעת לעשבים המופלאים שהסתיימו, ומכריחה עצמי להוציא מתוכי את הכל- ולו כדי להתרוקן. לשחרר את הכאב והכעס והאכזבה. 

האחד כתב לי "את יכולה למחוק את ההודעה אחרי" אחר אמר "אני אבין אם תפסיקי לדבר איתי ותנתקי כל קשר". ואני צועקת מבפנים- אתם לא תגידו לי מה לעשות ואיך לעשות. אני לא מבקשת רשות של אף אחד מכם. מי אתם בכלל???? אומרים דברים, כמו המחאות ללא כיסוי, צועקים אהבתכם מראש מגדל וברגע האמת- חסרי עמוד שדרה. לא עושים דבר. מתנצלים המוןןןןן ומבטיחים לפצות. אבל זו הנק' שפספסתם. איבדתם אותי כי האמון נשבר. לא צריכה פיצוי לא רוצה פיצוי. מה שהיה מת. עכשיו אתם פיספסתם את הרכבת.

אחר מתעקש להחזיר אותי לעולם הבדסמ. מנסה לחוש באיזה מוד אני, האם אני עכשיו סאב או דום. האם אני אכנע לדמותו או שאשלוט בו ביד רמה. אנשים עדיין לא הפנימו. המתחלפת שבי עושה את זה אינסטינקטיבית לפי מה שהיא קולטת מכם. אתה יכול להגדיר עצמך כדום עד מחרתיים אבל אם אני לא מרגישה את העוצמה שלך, אני אעשה הכל להכניע אותך- ואתה תאהב את זה.  

מרגישה בתוכי יותר מדיי דברים, בייחוד עכשיו כשההורמונים שלי משתוללים. מתה למישהו שיגיד פאק איט ויחרמן אותי עד אובדן חושים, יזיין אותי כאילו אין מחר ולא יבהל מזה שכשאני ממש ממש נהנית מהאורגזמות שלי אני פורצת בצחוק משחרר. פעם זה היה מסמל את סיום האקט מבחינתי, כיום זה רק הפסקה שכזו. אתנחתא קומית לפני שאני אמשיך לאורגזמות הבאות.. למה גברים מסויימים נבהלים מהאורגזמות האלה? מזה שאורגזמה אחת לא מספקת אותי, מזה שאם תגמור לפניי ובזה יגמר הערב או שהערב יתקצר - כך יהיה גם קיומך בסביבתי?? מה אתה מתפלא? אם אתה לא יודע להתמודד עם זה שאני אוהבת לגמור ומצפה ממך לזרום עם הכל ללא גבולות, אל תתפלא מזה שלא יהיה שידור חוזר. אם תהיה אגואיסט- לא נפגש שוב. אז נכון, יש רגעים שאני רגישה מדיי ואישה מדיי ועדינה מדיי. ואז יש את הרגעים שאם יש לי ממש מזל אני חווה אותם לצד גברים שהרוויחו את המילה "גבר". אבל לפעמים.. לפעמים נמאס לי. לפעמים נמאס לי מהטיול האינסופי הזה, מהחיפוש השטותי הזה, מהנטייה הטבעית למצוא את זה שיעשה לי סדר בבפנוכו.

לפעמים צריכה להזכיר לעצמי שאני אחרת, שמה שיש אצלן לא יקרה אצלי, שמה שהוא רוצה הוא לא חייב לקבל רק כי הוא גבר ואני לרוב שוביניסטית, להבין שלפני הכל באה אני. ובעצם מה הטעם אם אני לא יודעת עדיין מה אני רוצה, מה אני צריכה לעשות, איך אני צריכה להתנהל, את מי אני צריכה להעלים, ממי אני צריכה להתעלם ולמי אני צריכה לסגוד מלבד עצמי.  העולם הזה לפעמים טו מאצ', ולפעמים.. לפעמים אני סתם תמימה, מתעקשת להאמין באיזו גרסא ורדרדה של לקבל את מה שתמיד חלמתי עליו, גם אם בגרסא קצת אחרת, director's cut..

רוצה להשמיד את העולם, רוצה למצוא חלום מוחשי, רוצה להרגיש שייכת, רוצה להיות חופשייה, רוצה להיות שלך ושל עצמי. רוצה..

פרינס​(שולט) - פוסט נהדר }}}{{{
לפני שנתיים
יפעתי​(מתחלפת) - תודה :)
לפני שנתיים
Tainted​(לא בעסק) - כתיבה משובחת, פוסט פורץ.
לפני שנתיים
יפעתי​(מתחלפת) - תודה רבה!
לפני שנתיים
אייל121 - את מדהימה
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י