אלומניום עם נגיעות צמר גפן

עוד אבן נסדקת ואני פוסעת לעוד מדרגה בצעדים מדודים, עייפים.

כבר פשטתי את כל הבגדים בדרך, עירומה, צמאה, פוחדת, חשופה לכל פגעי מזג האויר.

כבר פשטתי את רב (?) התחפושות, ההגנות.

כבר הסרתי את רב (?) הנשקים, השריון והביצורים שאהבתי כל כך להתעטף בהם בגאווה.

ואז גיליתי שאני כאן כי אני רוצה להיות כאן.

פשוטה, כנה, קשובה, חושבת, חכמה, מבינה, שואלת, סקרנית.

עוד רגע מגיעה למגדל שעל החומה.

יש מבצרים וחומות שלא חשבתי שאי פעם אני ארצה להסתכל מה יש שם, מעבר.

פחדתי להסתכל לשם, לגלות דברים שימוטטו את כל מגדל האבנים הרחבות שבניתי בכזאת אדיקות.

והנה, אני פוסעת יציבה, זקופה, בצעדים בטוחים.