אני עושה את זה בכל פעם, לעצמי.
אני מבטיחה, נשבעת ומעבירה אותך לארכיון שיחות (או מוחקת את הטלפון, השיחות ואת כל שמך וזכרך) ובימים הראשונים אני חזקה והחלטית - לא פונה, לא חושבת, לא בודקת (רק אם אתה מחובר) וחיה, פשוט חיה בלעדיך.
אבל ברגע האחרון, ממש בשעות הקריטיות, כשהזיכרון שלך מטשטש אני שולחת יד לקרב אותך אליי.
שולחת הודעה או חיוך או בדיחה. ברור שיש המון סיבות אוביקטיביות בכל פעם מחדש, ברור שפשוט ראיתי משהו וידעתי שרק אתה תצחק ממנו כמוני או שאפילו סתם רציתי לחטט לעצמי בפצע דקה לפני שהוא מגליד.
ועדיין זה לא אתה זו אני, זו אני שמתקשה לסגור את הדלת בלי קשר למי שעומד מאחוריה ולסיכויים שיכנס פעם פנימה וימלא את החדר ואת עולמה.
זו אני שצריכה ללמוד ללכת לבד ולא להסתכל אחורה ולהשאר קפואה באותה נקודה.
הפעם אצליח, הפעם אתקדם, הפעם לא אעצור את עצמי.
לא חוזרת, לא עוצרת.
כבר חמש שעות.
