שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני שנתיים. שבת, 14 באוקטובר 2017, בשעה 22:45

שוב מתהפכת לי הבטן, שוב השדים הקטנים יוצאים לטייל. שוב מתבאסת שאין לי ואן גוך במקפיא. שוב הולכת על האופציה הפחות מועדפת של הוודקה וניל. שוב חושבת על זה ששותה לאחרונה יותר מדיי, שמעשנת יותר מדיי, שצריכה לעשות דחוף סדר בחיים שלי לפני שאפשר יהיה להתחיל לשחק באמא ו.. רק אמא. לפני שעה וחצי הקולות כמעט הכריעו, התלבטתי לצאת להליכה אבל הכל כואב לי. החלטתי ללכת לצבוע את השיער ולהתקלח. עם הצבע על הראש הורדתי 2 שוטים ונכנסתי למקלחת. שמתי מוזיקה ברקע, מנסה לשטוף עצמי תוך כדי המקלחת שלא להכתים את הכל באדום. ממני, מהשיער.. מרגישה כאילו הצבע הזה שולט בראש שלי בימים האחרונים. HELL, על מי אני עובדת, בשבועות האחרונים.. 

מוזגת עוד כוסית, מציתה עוד סגריה, לוקחת אויר מלוא הריאות, גומעת את הוודקה ומעקמת טיפה את הפרצוף. השיר מתחלף ברקע, קליפורניקיישן.. נו שויין. מרגישה אבודה. רוצה מישהו שיפסע דרך הדלת, יחייך אליי חיוך רחב של געגוע, יחבק אותי בשתי זרועות גדולות ואחרי כמה שניות כאלה ילחש לי באוזן "ילדונת, את לא לבד". מדמיינת מישהו גבוה, רחב, לרוב רציני, אבל שומעת בקולו את החיוך, את החום, את הביטחון. ורוצה לשקוע בה. 

תפסתי היום את בת דודה שלי לשיחת "אם אני לא אשחרר הכל החוצה אני חותכת ורידים". תודה לאל שהיא קיימת בחיי. היא עצרה את הפרק שצפתה בו ונתנה לי לשחרר הכל. מרגישה טירוף, כל הזמן. מרגע פקיחת העיניים ועד עצימתן בלילה. ולמעט רגעים מטריפים בחלומות הזויים, שאר הזמן מרגישה מוטרפת ואבודה. מזמן לא הייתי ככ עמוק בתחושות האלה. הרבה חודשים עברו מאז הטירוף האחרון, מאז חוסר השקט הפנימי הזה. "אני זוכרת שהייתה תקופה שכל יום כמעט נפגשתי עם מישהו, מהכלוב, מסווינגרס, כל פעם היה פה מישהו אחר, את זוכרת?" והיא הנהנה בחיוך קטן, בטח שהיא זוכרת את הקולות והרעשים.. "מה קרה לי? מה קרה שהכל נפסק פתאום?? הרי זה נתן לי תחושת חיים וחיוניות.. למה הפסקתי את זה אני לא זוכרת.." היא הביטה בי בפליאה "היית עם האקס." וואלה על זה לא חשבתי. מחקתי אותו.. "אז למה לא חזרתי לזה אחכ?  אחרי ווגאס?" היא לא ידעה לענות.. גמני לא.

מוזגת עוד כוסית. הראש מתחיל להתעגל אבל לא מספיק.התחלף השיר, נירוונה עולה לצלילי  Smells Like Teen Spirit ואני מחייכת מבפנים.מורידה את השוט למעמקיי. באה להדליק סגריה, המצית מתה. מביטה בה בייאוש.. צריכה לבקש ממנו שימלא לי אותה. הולכת לחפש מצית אחרת. הכחולה מתה, תחי הורודה. מעולם לא ממש אהבתי טעם של אלכוהול. אבל זה משתיק את הקולות והפחדים. מרימה את הווליום באוזניות. מנסה לחזור בראשי בזמן לתקופה שקטה יותר. איכשהו שום זכרון לא עולה לי בראש. BLANK. שולחת לו הודעה, פתאום עברה לי מחשבה על המגבלות שלנו לסופש הקרוב.  אולי אני צריכה לבלות איתו פחות זמן, לתת לשדים להשתלט עליי לגמרי. 

גאנז מנגנים את גשם נובמבר ואני מנסה להתרכז במחשבות. תמצאי פתרון יצירתי הוא עונה והראש שלי מת. הדבר היחידי שבראש שלי זה העבודה מחר, התיסכול התמידי שמבעבע בי, חוסר השקט. הגוף כואב לי ככ. הגב, הבטן, הראש כבד. מודה שאני כועסת על עצמי על הרבה דברים. כועסת שאין לי את הכוחות להתמודד עם השדים בהצלחה רבה יותר. כועסת שלא מוצאת פתרונות לבעיות מפגרות ומינוריות.

מוזגת כוסית נוספת. הקיבה לא מתלהבת מזה. אני שמה עליה זין כושי אחד גדול. בולעת ומתחמם בפנים הכל. השיר התחלף לפו פייטרז. Learn To Fly. קצת מחייך לי את הבפנוכו. מוזגת כוסית נוספת.. כמה כבר היו לנו? חח למי אכפת.. סיגריה מדמואזל? דונט מיינד איף איי דו :)

הוא מנסה לשכנע אותי לא למות. מה הוא מבין. לפי איך שהגוף שלי מתנהג כרגע אני לא בטוחה שמה שאני רוצה יקרה או שיש לי בכלל את הזכות שיקרה מה שאני רוצה. מגדת העתידות התעקשה שאני אחייה עד גיל מאוחר. יכול להיות נחמד להוכיח לה אחרת.. חחח.. שולח לי הודעות נונסטופ מפריע לי לכתוב. הראש שלי רץ לכל עבר. האהבה מתחלפת עם אנטי. ואז חזרה לגיחוך. מורידה את השוט. אולי בא לי נירוונה שוב..

אבל הנה גאנז עם Sweet Child O' Mine ואני.. מחייכת. ובפנים רוצה לבכות. כשהשיר הזה יצא הייתי ביסודי-חטיבה.. בחטיבה הכרתי מישהו בשכבה שאהב נורא את הלהקה אז ציירתי לו את הלוגו שלהם, את אקסל רוז.. הייתי מאוהבת בו. זה לא נתן לי כלום. הייתי חנונית ברמות על והוא היה הפופולארי. היום הוא מתעסק בנדלן ולא נשאר זכר לתלתלי הזהב שלו. אבל אז.. היה זכרון מתוק.

הפעלתי את כל התחמושות שלי, דה ביג גאנז. משוחחת במקביל עם שני הגברים הכי קרובים אליי בחיי. ושניהם מנסים להניע אותי. אני לא מבינה מה הבעיה של אנשים עם מוות. נמאס לי להאמין בדת שהרבנים שלה מכתיבים שטויות שלפיהם אני אפילו לא זכאית לחצי מהדברים שאני חווה. נמאס לי להיות מי שלא חלמתי ולא רציתי להיות. אני לא ביקשתי את השדים האלה ואני לא רציתי בהם מהיום הראשון. אני לא מבקשת את כל העולם. לא מבקשת אפילו חצי ממנו. לא מבקשת עושר או להיות מפורסמת. רוצה להיות שקטה, רוצה להיות שלמה. רוצה דבר אחד. אחד שיעבוד. פעם אחת בחיים שלי רוצה שמישהו יאהב אותי כמו שאני אותו. או להיפך. לא קריטי.

Soul Asylum - Runaway Train.. אחחח איזה שיר.. כן אני היום בניינטיז.. הוא שלח לי עמוד שמדבר על להתמודד עם מחשבות אובדניות. החבר השני מנסה להציע לי לגשת חזרה לפסיכו ולדבר איתה. אנשים הולכים כעיוורים ולא מבינים. אני לא צריכה את המילים שלכם. אני רעבה וצמאה וגוועת ממש לחיבוק. למגע. לתחושת הילד בין זרועות אימו, תחושות של אני מוגן.. אני מזמן לא מוגנת. איך אני אמורה להגן על יצור אחר?.. לא פלא שהוא לא רצה חלק בזה איתי. על מי אני עובדת..

כוסית נוספת. מישהו סופר לעזאזל?? רגע סגריה. אמרתי לכם, מעשנת מדיי, שותה מדיי. ואולי לא נמות היום כי מחר יכול להיות אחלה. אולי הערב יש יותר מדיי הורמונים שמשפיעים לי על ההתנהלות. וכן, אני אקום מחר עם הנג אובר של הלייף. מצד שני, לפחות אקום, וזה ינחם כמה אנשים. אותי פחות אבל מה זה משנה.

לחיים!

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י