סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני שנתיים. שני, 16 באוקטובר 2017, בשעה 18:30

התחושה האיומה הזו בבטן כשאת יודעת בדיוק מה את חייבת לעשות, את כמעט רואה את זה בבהירות - את הלפני, תוך כדי ואחרי. כמעט מסוגלת לחוש על השפתיים את טעם הכאב, החמיצות של הלב. הכאב הזה שעוטף לך את הלב רק מהמחשבה. עוד לא מעשים, רק מחשבה. כמו זיעה קרה כשהחרדה עוטפת, רק סביב הלב, כאילו כל האיברים הפנימיים נמצאים בין קיפאון לשריפה. ואין לך לאן להמלט כי השכל אומר לך לא להקשיב ללב אלא לשכל. לעשות ואז להתמודד. לעמוד בפרשת הדרכים ולבחור לפנות לצד שנוגד את הלב. רק בגלל הסיכוי שזה יועיל לך בטווח הרחוק. 

כשפתחתי את הבלוג הזה, הפוסט הראשון היה על אגדות ומשאלות. הזכרתי שם את בת הים הקטנה, הסיפור המקורי ולא דיסני:

"אנדרסן לימד אותי שיש בעולם אהבה שהיא ככ חזקה ועוצמתית ואלטרואיסטית ובמקום לשמוח על יופיו של זה, כאבתי את כאבה הבלתי נתפש של בת הים. הצעירה שהלכה בעקבות ליבה אחר הגבר המושלם בעיניה, ויתרה (...) וצעדה בעקבות הסיכוי הקלוש לאהבה. בסופו של דבר הוא בחר באהבתה של אישה אחרת, וכשבת הים קיבלה הזדמנות להציל עצמה ממוות על ידי רצח אהובה- היא העדיפה למות. אתם מבינים, הוא לא אהב אותה, הוא העדיף אחרת, הוא הפך לה את הלב לאבק והיא עדיין אהבה אותו ממעמקי נשמתה, חייו עדיין נחשבו בעיניה יותר מאשר שלה. השפחה האולטימטיבית. כל כולי בא לזעוק עליה שהיא חלשה וצריכה להיאבק על עצמה, ולמרות הכל, קול קטן בתוכי יודע שעם האדם הנכון, ברגע הנכון, יכולתי להיות בדיוק כמוה." (20.12.16)

חלפה כמעט שנה מאז הפוסט ההוא. הרבה קרה בזמן הזה. הלב התרחב והתכווץ. הלב הכיל עוד אנשים ונפרד מחלקם. הלב המשיך לפעום והמשיך.. כי היה לו constant אחד.. ומה אם הוא לא היה? איך דברים היו מתפתחים? איך היה לחיות ללא האהבה הזו? ללא הכאב הזה? איך היה לחיות ללא הקנאה והפחד להנטש? לא יודעת לענות על זה.

אני השתניתי בשנה הזו בכל כך הרבה מובנים. הבולט הוא בגוף, אבל להערכתי השינוי המשמעותי היה בתוך תוכי. מרגישה כמו בת הים שלקחה על עצמה שינויים מכל מיני סיבות, שויתרה על דברים, שבחרה בדרך מסויימת וכל הזמן הזה חלמה שדברים ישתנו יחד איתה. אבל כמותה, גם אני מתחילה להתפכח. אני מתחילה להבין שזה כנראה לעולם לא יקרה. רק עכשיו, טיפשונת שכמותי, אני מתחילה להפנים שאין לי שליטה על הכל. לא רק על אחרים. אני לא שולטת באהבה שלי. היא שם בכל עוצמתה בין אם ארצה או לא. 

בחודשים האחרונים גם למדתי איך זה מרגיש כשאוהבים אותך יותר ממה שאתה מרגיש חזרה. הרי תמיד רציתי שיאהבו אותי בעוצמה, אבל משהו היה חסר. זו לא תחושה נעימה כמו שהייתם אולי נוטים לחשוב. לי זה העיק. תחושה איומה אפילו. שבנאדם אומר לך שהוא אוהב אותך ואתה לא יכול לענות לו את זה חזרה כי אתה יודע שאתה לא מרגיש את זה כמוהו. אתה אוהב אותו כאדם, כחבר, כידיד, כמכר, אבל לא כמו שהוא אותך. ורק ברגעים ההם הבנתי באמת.. כשאתה נאהב בצורה חזקה ועמוקה זה בהתחלה כייף ומחמיא אבל באיזה שלב זה כבר לא נוח. כן, כשזה לא הדדי, זה לא נוח.

כשאתה בצד האוהב, כשזה בוער בך, כשאתה מוכן להקריב עולמות עבור הצד השני, כשאתה משנה את ההתנהגות שלך כדי להתאים עצמך למה שאתה חושב שהיו רוצים שתהיה.. פה אתה נופל. פה הטעות האמיתית. אתה מעניק תנאי נוחות לצד השני בעודך הורג את עצמך לאט לאט. עוד טיפה ועוד טיפה וגם הסלע הכי חזק ישבר. פתאום אתה מוכן לוותר על דברים שקודם לא היית מעלה על דעתך לוותר עליהם. אתה מוכן להתפשר על מה שהיה אבן יסוד בהווייתך. אתה אומר לעצמך שאם תיתן למושא אהבתך עוד קצת זמן ואהבה הוא בסוף ירגיש כמוך. אבל כל הזמן הזה אתה מתנהג כמו שהוא רוצה או צריך, ולמעשה.. בכך משריש את המצב שלא רצית בו מלכתחילה. אין שום סיבה שבעולם שמשהו ישתנה. במו ידיך יצרת סטטוס קוו. ועכשיו לשנות את זה.. כמעט בלתי אפשרי וזה הופך את הבטן. זה קרב אבוד בינך לבין עצמך. ונורא הוא הרגע שאתה מבין שנפלת למלכודת שטמנת בעצמך. ומאותו רגע, כל דקה היא לחץ וחרדה ופחד ומתח, הרבה מתח. 

גם החברים אבל בעיקר הרופאים אמרו לי, אם לא תורידי את רמות הלחץ והמתח את לא תיכנסי להריון בחיים, ולא משנה מה. לא משנה מה נעשה, הגוף ישאר לא מאוזן, כל עוד הנפש נמצאת בסערת רגשות מתמדת. מסביב לשעון. סלע ענקי שיושב לי על הלב ועל הריאות ומצב בלתי נגמר של התקף חרדה. התקף חרדה אחד ארוך. אז ישבתי אתמול עם חבר שהסביר לי שהמערבולת שאליה נקלעתי איננה הגורם לבעיות שלי אלא סימפטום. אקמול לא יעזור, גם לא פלסטר. ולהאשים את חוסר האיזון הכימיקלי במח גם לא יעזור. צריך לטפל בבעיה מהשורש. לבסוף הוא אמר לי "שחררי מחייך את מה שמכאיב לך". ואני בכיתי. הוא אמר לי שאהבה חד צדדית אין בה כלום, היא כאבק ברוח. ואני שהרגשתי את דבריו כי ידעתי בליבי כמה זה כואב, הרגשתי את הבום בלב ובבטן ובכיתי. ישבתי מולו, מקשיבה ובוכה. לא בכיתי ככה כבר זמן מה.. אבל הבנתי את מה שאמר. הלב נשבר אבל הראש הבין. ולכמה דקות אחרי הבכי, הסלע קצת הורם ויכולתי לנשום.
היום הסלע חזר.

אהבה היא דבר מופלא, לעיתים אלטרואיסטי, לעיתים קסום. אבל כשהיא חד צדדית היא הורגת. מרעילה אפילו. קנאית וארסית. אני רוצה להיות בריאה, אני רוצה להיות שפוייה, אני רוצה להיות אמא (בלי עזרה של אף גבר, כעת מבינה יותר מתמיד), אני רוצה לאהוב ולהיות נאהבת. כי אני אני, כי מגיע לי, לי- ליפעת מגיע שיאהבו אותי בדיוק כפי שאני. לא פחות מלכל אדם אחר. ואז מגיע הרגע שהתובנה מגיעה לנקודה שבה המעשים מפגרים מאחור. כי זה יכאב, כי זה מרגיש כמעט בלתי אפשרי או בלתי נתפש. 

כל מה שרציתי, כל מה שבקשתי היה חיבוק. ואהבה. אבל כנראה לא במקום הנכון או הזמן הנכון. ואולי לא מהאדם הנכון...
וכעת מה נותר? להזרק אל תוך גלי הים? או לעזוב עם הפיות לאגדה אחרת?..

 

 

 

 

Tainted​(לא בעסק) - https://www.youtube.com/watch?v=0Hkn-LSh7es

;)
לפני שנתיים
יפעתי​(מתחלפת) - }{
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י