סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני 6 שנים. 16 באוקטובר 2017 בשעה 18:28

שוב ערב. אחרי הסטאנט האחרון שלי הם רוקנו לי את האלכוהול מהבית. הבריחה נהייתה בלתי אפשרית. אני צריכה למצוא עשבים. או פשוט למצוא פיתרון לשעות האלה. אין לי מושג מה יש בשעות הערב שמוציא אותי מאיפוס. אני דיי משוכנעת שזה הכל בראש. מסתכלת על ספריית הספרים שמחכה לי. ממשיכה ללכת תוך התעלמות מהספרים. אין לי סבלנות. מכינה לי קפה ומתפללת שזה לא יפגום לי בשנת הלילה. חושבת לראות פרק של משהו ומאבדת עניין כבר באמצע המחשבה. חושבת לשחק משהו במחשב או בפלייסטיישן ושוב מאבדת עניין. 

הצורך הזה למלא את השקט. למלא את הריק הזה במשהו ולו כדי שלא יהיה למחשבות מתי לחדור לתוכי.

חשבתי שזה נובע ממקום של עייפות, ושמנוחה תועיל, אבל הלכתי לשים ראש לשעה ורבע ועדיין קמתי גראמפי. החלפתי כמה מילים עם בת דודה שלי וחזרתי לפינה שלי השקטה. שמתי מוזיקה במגוון טעמים ועדיין לא מצליחה להתנתק מחוסר הסבלנות. משהו לא שקט בפנים. עובדה, פוסט שני בערב אחד (כן כן, יתכן שפיספסתם את הקודם?).. המצב חמור. 

אם היה עכשיו לפנות בוקר הייתי פשוט נוסעת לעבודה. גם ב5 בבוקר. כל דבר רק לא לחפש את עצמי. 

לא בא לי לדבר עם אף אחד.
בא לי לדבר איתו.
לא בא לי לדבר איתו.
בא לי לרוץ.
לא בא לי לזוז.
בא לי לצעוק.
בא לי לשבת בתוך דממה.
בא לי להתמסטל לאור אולטרא סגול עם פינק פלויד ברקע..

יום חמישי הקרוב הבית מתרוקן עד ראשון בערב. ארבעה ימים של רק אני והכלב הזקן והאנטיפט שלי. אני לא אשקר אם אגיד שאני קצת חוששת מזה, מעצמי לבדי בין 4 קירות. אמרתי לה שבשישי אני בטח הולכת איתו לאיזו מסיבת בדסמ של חברים. אז היא השביעה אותי שאם ככה ביום חמישי בערב אני מביאה לפה גבר כלשהו. לא משנה מי ולא משנה מה אני הולכת להביא גבר ולעשות סקס, כמו בימים ההם שלפני האקס המפגר. בחיי, בת דודה שלי מסרסרת אותי. היא החליטה (עוד לפני הדרמה של אותו לילה) שאני חייבת לחזור לעצמי, למי שהייתי לפני שהתחלתי לעבור את ה.. דבר הזה שאני עוברת לאחרונה. והמחשבה על מגע כרגע לא מעוררת בי עונג אלא דחייה. מרגישה צורך עז ללכת מכות. נשמע פסיכי אבל זה מה שמרגישה. כאילו צריכה להוציא כעס ואגרסיות. על מה? על מי?

מכירה כמה אנשים שיכולה להושיט אליהם יד ולדבר. אבל לפעמים נמאס לי לדבר. כועסת עליו. כועסת שבמקום לדבר איתי ולחבק אותי הוא לקח אותי למיון. עשית את כל הדרך עד אליי.. יכולת פשוט לשבת איתי לבד בשקט בין ארבע קירות, לחבק אותי, ללטף, לתת לי שקט פנימי.. רוב הסיכויים שהייתי נרדמת לך בידיים ומתעוררת בבוקר מבולבלת, אבל.. היה מה שהיה, ועכשיו הכל מבולבל בבטן. האהבה עם הכעס, האנטי עם הכמיהה, הטירוף עם חוסר האונים. 

לפחות אני יודעת דבר אחד, עם כזו נפילה תלולה ועמוקה... הצמיחה אמורה אחכ להיות מדהימה. הולך להיות אדיר!!!

 

 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י