"את ילדה גדולה" כתב לי, ואני הראש שלי סחף אותי לפינה של ליל אמש, אל הספנקינג חסר הרחמים. עד עכשיו כואב לי לשבת..
"כן, ילדה גדולה, עם צד אחד של הישבן סגול וצד שני פחות. לטיפולך המסור אודה." עונה בטון טיזרי מוכר ומתחצף.
"אודה אדוני..." ענה. שתי מילים. שלוש נקודות. זה כל מה שהיה צריך. משהו התחיל לקרות לי בין הרגליים..
"לטיפולך המסור אודה, אדוני" כותבת ומרגישה את הרטיבות מתחילה לזרום.. מתרגשת כמו בתולה.
ביום יום אני לא מרגישה הכי בנוח להיות בעמדת הנשלטת, למרות שאני יודעת ששנים ארוכות זו הייתה אני. אך כמו בכל שאר תחומי חיי אני הבחנתי בשינויים גם בחשקים שלי. הגבר שחיזק והאדיר את המלכה שבי, מצליח לרסן את השולטת מלמטה, מצליח להכניע את המרדנית, לאט, בכבוד מוחלט, במתינות, ברוך ובעוצמתיות, משלב את כל האלמנטים, פורט לי על נימי נפשי, היחיד שמצליח להוריד אותי כנועה ומתמסרת מתוך רצוני החופשי באופן מוחלט. הכרתי שולטים בחיי, בייחוד בשנה האחרונה, הכרתי מכל הסוגים, אבל אף אחד לא הצליח להכנס לפינה הזו שמכיר אותי ומזהה את החשקים שלי עוד לפני שאני יודעת כיצד להשיג את מבוקשי. אני לא צריכה להביע את רצוני בעונש. הוא יודע שחטאתי. אני יודעת שחטאתי. ולהבדיל מכל הקדושים הדתיים והמעונים, לעונשו של זה אני כמהה ומייחלת. גם כשכואב. גם כשמתוק וגם כשצורב. גם למכה, גם לסטירה, גם לנשיקה. מצמרר אותי..
הוא שלח לי תמונה של היד שלו. זה הספיק. לא צריך מילים. התחתונים נספגו. הייתי בהפסקת סגריה באמצע יום עבודה, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה על ליל אמש, על הסגולים שיש לי על הישבן ומתחתיו על הירך, על התמונות שצילם כשישבני חשוף למצלמה, על המסיבה שאנחנו הולכים אליה מחרתיים ועל כמה הראש שלי הולך רחוק יותר ממה שאני אעז לבטא בקול. פנטזיות קטנות שלא מעלה על דל שפתיי, אולי כי מאמינה שמסוגל להגשים אותן אם יבחר. אולי כי חולמת להגשים אותן ובו זמנית נחרדת מעצם קיומן. מהרגעים האלה שאת מרגישה שכמה שאת אישה חזקה, מקננת בך שפחה קטנה, זונה חצופה, אחת שרוצה לשבת למרגלות אדונה, לחבק את רגלו ומדי פעם לחכות למבטי אישור מצידו. אישור להיות. אישור לגעת, אישור להתרומם לעוצמות ישנות, אחת שמתה למצוא עצמה איתו באיזו פינה בין אנשים מפשילה מעט את השמלה ומתיישבת לו על הזין..
כשהתחלתי לדמיין את המפגש הבדסמי הזה שאנחנו הולכים אליו, לראשונה יחד לאירוע מסוג כזה, לאחר שניערתי מעצמי את כל הפחדים (רק על ההתבגרות הזו מגיע לי צל"ש), התמונה הראשונה שעלתה בי זה אותי באה כאישה החזקה והמפתה, אותו לצידי נעול בכלובון ורק שנינו יודעים את העוצמות האמיתיות החבויות ביננו. אלה שמכירים אותי בקבוצה הזו יודעים שאני מתחלפת עם דגש לעבר דמות השולטת, למרות שאחרי המפגש הקודם הבנתי שאני סופר לייט לעומת הדמויות הנשיות הדומיננטיות שהיו שם. לעומתן אני עדינה מדיי, מנומסת מדיי, לא פרובוקטיבית מספיק (חחח מי היה מאמין שהמשפט הזה יאמר עליי לאור מי שהייתי לפני עשור וחצי). אולי זו הסיבה שנשלטים רבים נתפסים עליי. אני סוג של פורנו רך כל עוד השדים כלואים ותחת שליטה. כשלמעשה, בתוכי בוערת להבה רבת עוצמה, חזקה ושורפת, שאני לא משחררת לחופשי, אלא ברגעים מיוחדים במיוחד, בין אם כדומית או כסאבית.
אך משהו ניעור בי משנתו מאז הסשן האחרון שלנו, ואז שוב אתמול.. ופתאום המחשבות הלכו לכיוונים אחרים והתמונה שינתה פניה. הדמות שעלתה בעיניי רוחי כזו שתגיע למפגש הזה, היא אחרת. לא המלכה הרעה, אלא הפרוצה. היפיפייה התורנית של האדון שלי. אף לא אחד מהנוכחים ידע את עומק הקשר שלנו (שזה מתוק כסוד מופלא בפני עצמו), אך למראית עין האנרגיות האלה יוחצנו ויהיו מוחשיות לכל הנוכחים. מהר מאוד גם הזרים המוחלטים ירגישו את הדומיננטיות שלו, את היותי נתונה לחשקיו. הגברים יקנאו בו, הנשים יקנאו בי. ניצחון מוחלט. הוא מכיר אותי ויודע מה אני צריכה כדי להגיע לפינות האלה, הוא יודע איך לזרוע בי ביטחון מוחלט כשאני לחוצה, הוא מזהה בי את הלחץ עוד לפני שאני מבטאת אותו והוא משקיט לי את הקולות באלף דרכים, בין אם כף היד הגדולה שנשלחת ונוגעת בי, מעבירה חום ותחושת ביטחון, ובין אם כוס משקה מחוזק. הוא עוקב במבטו, קורא את החדר עוד יותר מהר ממני, מזהה את האינטראקציות בין הדמויות החשובות ויודע לפלס את הדרך.
באיזה פנטזיה נידחת במעמקיי ראשי אני מדמיינת אותו מכוון אותי למעשים שאני לא הייתי נוטה לעשות, לאנשים שלא הייתי ממהרת לגשת, למגע שלא הייתי ממהרת ליזום. בראש שלי זה אחד הדברים שמדליקים בי את כל הטירוף הפנימי, הגבול הדק, ההליכה על הקו הזה בין כן ולא, בין מוכנה ללא רוצה, בין אתה לא תגיד לי מה לעשות לבין כן אדוני אעשה כל שתבקש.
אני מאמינה שבכל אישה חזקה באמת, בין אם תחכים להודות בכך בפני עצמה או לא, קיימת האישה הסאבמיסית שמחכה ומייחלת לגבר שיסרסר בה. בכולנו קיימת זונה קטנה ומלוכלכת שרוצה לאבד כל שליטה, ולחיות לפי תכתיב גברי דומיננטי מוערך ונערץ. התובנה הזו מעלה בי רטט שקשה לתאר. הפנטזיות האלה מעלות בי תשוקות שכבר כמה חודשים נעלמו מחיי. הוא תמיד נחשק בעיניי אבל התגעגעתי לשולט שבו, לא רק הגבר הדומיננטי, אלא הדמות הבדסמית שבו, זו שכבשה בי חלקים כמוסים והכירה לי עולם שהתרגשתי לחקור. כשהיה נוהג לתת לי טיזרים מילוליים לגבי הדברים הקטנים הכמעט חולניים שנוכל לעשות, שיוכל לבצע בי, העונשים שאני עלולה לחוות אם.. וכאשר..
וכמו חזרנו לימים הראשונים, הריגוש מתחיל להתעורר בי. הרגשות משנים צורה וכיוון, האוירה הרומנטית מחליפה מקומה לאירוטיקה טהורה, לחרמנות סוערת, לתשוקה פרועה וחסרת רחמים.. אני אוהבת לנעול אותו, אבל עוד יותר מכך אוהבת כשהוא קשה איתי, הזאב הגדול והנורא.. אוהבת את הרגעים הקטנים האלה שיכולה להיות האישה הקטנה שלמרגלותיו, נטרפת כשהוא מרים אותי ממנו או אליו ואני לא מבינה מאיפה הכוחות שלו, לא מבינה שדברים השתנו בי במהלך השנה, לא מבינה שככל שהוא יותר כזה אני חשה בקלות יותר את המוכנות להתמסר לחלוטין. כחומר ביד היוצר, כל שתבקש לו יהי.
ככל שנסחפת יותר לעומק הפנטזיות, ככל שמרשה לעצמי יותר להפתח ללא חשש לחשקים כמוסים, גם אם לא וורבלית, ככל שנכנעת ומתמסרת, אני חשה יותר מוגנת בין זרועותיו, לצידו, תחתיו, האדם היחיד שיכול להכניע אותי לחלוטין, לנצל את כוחו עליי ועדיין שומר על החוקים, על הגבולות, מעניק לי את המעבר ההדרגתי בכל פעם שמתקרבים לחציית גבולות שלי. הוא לא מוותר על הגמשת הגבולות, פעם סטירות היו קו אדום, היום.. טירוף ברגעים מסויימים. אני אוהבת את המשחק הזה שהוא מנהל, מעין פלירטוט עדין אך עיקש, עם הגבולות שלי.. אני אוהבת לדעת שכל גבול וכל חומה שהרמתי במהלך השנים יפרצו על ידו בשלב זה או אחר, אם רק אמסור עצמי בידיו. אכנע מרצון. ואני לא מסוגלת שלא.. זה מתוק מדיי, זה מפתה מדיי..
מעבירה יד לאורך הישבן, מרגישה את האזור הכואב, מתייחמת.. הייתי ילדה רעה והרווחתי כל אחת ואחת מהצלפותיו.. ואז הילדה הרעה שבי, המתחצפת רוצה להתחיל מחדש, אני אחצה קו, אתה תכעס, אתה תעניש, אני אכאב ואשוב להתחנן לעוד, יותר חזק בבקשה, עוד בבקשה, עוד.. בבקשה. ועם כל הצלפה שתכאב, אדע כי הרווחתי את העונש שלי, ובכל הלקאה תובע אהבה, ובכל מבט רציני יזרום לי נהר בין הרגליים, ובכל אצבע שחודרת אני ארצה לכרוע על ברכיי, ובכל התכופפות אני ארצה לפנק את הזין המושלם שלו, בכל חשיפת מחשוף אני אדמיין את הלשון שלו מרטיבה ואת שיניו מתעללות לי בפיטמות, בכל פליק על הישבן אני אדמיין אותו חודר לתוכי ומחנך אותי מחדש.. סלח לי אבי כי חטאתי, נכנעתי לתשוקותיי הפנימיות, חשקתי בזין שלך, חשקתי בידיך הגדולות, חשקתי במבטיך החודרים, חשקתי בעוצמתך.. הענש אותי אדוני.....