צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בית קברות למחשבות

לפני 6 שנים. 18 באוקטובר 2017 בשעה 21:30

אנחנו מרכז היקום של עצמנו.

ולכן אין פלא שאנחנו אוהבים את אור הזרקורים עלינו -

זה מאשש לנו את מה שרצינו לדעת, את מה שמרגיש הכי נעים ונכון.

שאנחנו מיוחדים. ראויים.

 

אני אוהבת רגעים שבהם אני במרכז וכל העיניים עליי (גם אם רק 2), אך הרווחתי זאת ביושר.

וזו כמובן אינטרפרטציה שלי מה הכוונה ב"יושר", כתלות במצב רוח ותחושת ערך עצמי משתנה.

יש תשומת לב מסוג שגורמת לי להרגיש אהובה ואוהבת. מלאת אנרגיות. שאני יכולה לכבוש את העולם.

 

יש, לעומת זאת, תשומת לב מסוג רעיל -

ולתשומת לב כזאת יש כמה מופעים.

 

למשל, אחד המופעים השנואים עליי הן מחמאות מיותרות/מופרזות/לא ממוקמות היטב במרחב או בזמן.

ושוב, זו אינטרפרטציה שלי מתי מחמאות הן במקום ומתי לא,

אבל פעמים רבות מחמאות הן אינסטרומנטליות. מניפולטיביות, אפילו.

וגם כשהן כנות, יש הרבה מהזמן תחושה שמישהו מסתכל עליך, ומדבר אליך, אבל בעצם עוסק בעצמו.

דוגמה (אמיתית): "את יפה, אבל בלי קשר לזה, יש לך עיניים מלאות הבעה. הן גורמות לי להרגיש דברים".

הכוונות היו טובות, אבל התוצאה הייתה שהתפתלתי בכיסא באי-נוחות ורק ניסיתי שהרגע הזה ייגמר כבר.

וזה לא אני, שלא יודעת לקבל מחמאות.

אני יודעת. כשהן מגיעות לי.

אבל זה.. זה לא היה קשור אליי. זה היה קשור אליך.

זה היה איך אני - או במקרה הספציפי הזה, חלק מהגוף שלי, אפילו לא כולי - גורמת *לך* להרגיש, אפילו מבלי לדעת, או להתכוון לכך.

ואני שונאת את זה.

אולי יותר ממה שאני אמורה, ויש ימים שזה יותר מעצבן אותי, בלה בלה הסתייגויות בלה.

אבל זה פשוט גורם לי להרגיש... כלום. בובה. מחזיקת מקום. קליפה.

כי אתה לא מכיר אותי, ואתה לא הרווחת - כי אני לא הרווחתי - את המחמאה הזאת.

אתה לא הסתכלת לי בעיניים, במבט מלא משמעות, ואמרת משפט שהוא לחלוטין עליי ובשבילי.

אתה כיוונת את תשומת הלב אליי, אבל השארת לך את אור הזרקורים עליך.

השארת אותי תפאורה בחיים של עצמי.

 

יש עוד מופעים. אולי אכתוב עליהם בהזדמנות.


זה קורה לי לא מעט לאחרונה.

וזה נורא מעסיק אותי. כי אולי הבעיה היא בי.

אולי אני בוחרת להיות הצד הפאסיבי בסיטואציות האלה.

אולי נוח לי להיות תפאורה.

אולי טוב לי שאומרים לי, חושבים עליי, משתמשים בי.

אולי נעים לי לא לדרוש, לא לבחור, לא להוביל.

ולצאת תמיד בהרגשה שזה לא שלי.

לא המחמאה שלי. לא תשומת הלב שלי. תפאורה. ניתוק.
אולי זה מה שאני צריכה. ניתוק.

 

 

 

כשמסיימת לא איפה שתכננתי... רכבת מחשבות.

Truth Seeker - ואולי מהמקום הזה את צריכה דווקא חיבור?
הרי אין מחמאה, או כל סוג אחר של פידבק שתקבלי מאדם אחר, שמנותק מהאדם שנותן אותו. כל מסר שתקבלי מאדם אחר קשור במשהו -בך- שמהדהד -בו-. במקרה הטוב, זו מחמאה כנה, או הארה שמאפשרת לך להכיר את עצמך טוב יותר. במקרה הרע זו יכולה להיות השלכה, או מחמאה אינסטרומנטלית.
כשזה נכון, זה לא חייב להסתיים בזה שהוא אומר ואת מקבלת. זה יכול לחזור ממך אליו אחרי שזה עבר עיבוד אצלך. כמו משחק מסירות כדור. חיבור.
לפני 6 שנים
Violently Delicate​(נשלטת) - אה, כל הראנט האחרון זה אני מבינה שאני עושה משהו לא בריא בראש. לחלוטין חיבור ולא ניתוק.
לפני 6 שנים
מפתח מאסטר​(שולט) - אמרו לך פעם שיש לך משהו עצוב בעיניים? :-)
לפני 6 שנים
Violently Delicate​(נשלטת) - חה.
לפני 6 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י