ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני שנתיים. שלישי, 24 באוקטובר 2017, בשעה 17:30

היום הזה התחיל סביר. הבאתי עצמי לקום מהמיטה, אפילו להתלבש כדי לצאת מהבית. אז נכון שזה היה שעה וחצי מאוחר יותר מבד"כ אבל הצלחתי להגיע לנקודה הזו. בשלב הבא יצאתי לרחוב וכל מה שידעתי זה שאין מצב בעולם שאני מגיעה למשרד. אז הלכתי לבית קפה קרוב לבית והתיישבתי שם לחשוב. הייתי הלקוחה הראשונה ולא היה אכפת לי. הזמנתי לי קפה וכריך לאחכ. האם ללכת לקנות בלוק ציור ולהתחיל לעבוד על פרוייקט חדש שיאפס אותי או סתם לשוטט ברחובות?.. סמס על דבר דואר עזר להחליט. סיימתי את הקפה, תחבתי את הכריך לתיק והלכתי לקנות סגריות. משם אוטובוס לאסוף את הדואר מחו"ל ומשם לבית קפה אחר שאוהבת. העיקר לשבת בחומה של השמש, בין אנשים ולא בחושך שבחדר שלי.

לקח זמן מה אבל אחרי שיחות טלפון עם כמה מהעבודה שדאגו לי, הצלחתי לפנות מקום בשחור שלי לכמה נקודות אור. לשם שינוי לחשוב על דברים חיוביים, לנסות לארגן דרך פעולה שבעזרתה אוכל להרים את עצמי. זה לא היה 100% אבל נראה שהגעתי לנקודת התחלה, וזה כבר היה בהרבה יותר טוב מהשבועות האחרונים. אפילו הבליחה לי מחשבה של לא לשתות אלכוהול היום. עוד מחשבה על זה שאולי בעבודה לא כזה נורא בסה"כ, כי אוהבים אותי. אפילו מחשבה על זה שאני תמיד יכולה ליתר בטחון לחפש מקום עבודה אחר בינתיים, ולו כדי לא להרגיש חרב מונחת לי על הצוואר. להחזיר לעצמי תחושה של שליטה.

לקראת הצהריים חזרתי, התחלתי לעשות דברים בבית, להרגיש מועילה. להרגיש בתנועה. לבשל. אקט שבעבר היה אמנות בעיניי ומקור לשלווה. אבל אז באמצע הדרך קבלתי מייל מעורכת הדין שלי על זה שהגיע כתב הגנה מהדמות שאני תובעת. לקרוא את המילים הנוראיות האלה שלו חתך בבשרי כאילו היתה זו סכין של ממש. ציירו שם מפלצת. וממקומי הנמוך כרגע ראיתי איך העננים השחורים יורדים לכיווני וערפל סמיך ושחור עוטף, ואין לי אוויר ואין לי ראות קדימה ואני לא מסוגלת לנשום ואני מאבדת את האשתונות.

ברגע הזה הוודקה תפוזים חזרה לגרוני. המחשבות האיומות חזרו לשוטט בראשי, ולולא כמה אנשים שעדיין חשוב לי לחיות עבורם, הייתי מזמן הולכת למטבח ממלאה לי ימבה של אלכוהול ומורידה לגרון את שארית הכדורים שיש לי (וידוא הריגה), הולכת למיטה ורק שולחת לה לפני זה הודעה שאני הלכתי לנוח (כדי שלא תנסה להעיר אותי). ואם הייתי מתעוררת חבל ואם לא אז יופי. תכנית שהרצתי לי בראש מדי יום כבר שבועות, וכל פעם משהו עצר אותי. כולל ניסיון חלקי שיכל להצליח לולא התת מודע שלי היה עסוק בלנסות להציל אותי תוך כדי משיכת תשומת ליבו של היקר לי..

אני יודעת שבמצב אחר, לו לפחות כמה חזיתות היו שקטות אצלי, ודאי הייתי נלחמת בהגיון אל מול הפחדים, אבל אני מרגישה במלחמה כוללת. במצב בעבודה, במצב הכלכלי, במצב הרגשי-רומנטי-עלק, במצב הנפשי, במצב הפיזי, במצב ההורמונלי.. הרשימה אינסופית. מתאמצת לחשוב על דברים שלפחות בהם טוב אצלי עכשיו, איזו חזית אחת שלפחות בה הכל בסדר. אחת. אין כזו. ומפה הקושי לעמוד בגב זקוף.

זר לא יבין. אדם שמעולם לא התמודד עם דכאון קליני או חרדה לא יבין, איך אני מסוגלת כלפי חוץ לצחוק ולחייך אבל למות מבפנים. זה סודה של המחלה הזו. היא המחלה השקטה הקטלנית האמיתית. ולצערי, מי שאינו חווה את זה לעולם לא יצליח להבין את זה, ולא משנה כמה אמפתיה יש בו. לא משנה כמה אהבה יש בליבו, זה מהדברים שאם לא הרגשת, לא תדע איך זה מרגיש.

כשאני אומרת לאנשים קרובים שאני מרגישה לבד, כשאני כותבת בבלוג שאני מרגישה בודדה, זה לא בגלל שאין סביבי אנשים בכלל או כאלה שאכפת להם בפרט, אלא משום שאין סביבי אנשים שמבינים את מה שאני עוברת, באמת מבינים ובאמת יכולים לעזור לי מהמקום שהם מכירים על בשרם ונפשם כי היו שם למטה בתחתית כמוני וטיפסו חזרה למעלה.

בשלושת הימים האחרונים לא לקחתי כמעט אף כדור שאני צריכה לקחת. כל ההתנהלות הטובה שלי בשבוע שעבר כאילו הלכה לטימיון. יש לי ידיד טוב שמתמודד עם סרטן שחזר לו, והפעם זה סופני. נאמר לו שיש לו כשנה, אלא אם איזה טיפול ניסיוני יצליח להאריך זמנו. הוא מפחד למות, אומר לי את זה כל הזמן, אבל ממעמקי התהום שלי אני לא יודעת איך לנחם אותו, אז משננת לו את כל המילים והמשפטים שאמרו לי כדי להתחזק, אולי עליו זה יעבוד. הוא נאחז באהבה שלו אליי כאוויר לנשימה, ואני לא נאחזת באף אהבה. אני לא נאחזת בכלום, למעט התעקשותו של קול פנימי פיצפון שמסרב עדיין להכנע, ולו מהמחשבה שאולי אולי זה ישתפר בהמשך. זה הדבר היחידי שמונע ממני את נקודת האל חזור. כבר לא בטוחה אם זה מפחיד אותי או לא. חוששת מעט מהיום שבו לא יהיה אכפת לי יותר. זה יהיה היום האחרון.

לא רוצה להפוך לסטטיסטיקה, לא רוצה לוותר על מה שאחרים נלחמים להשיג. אבל הרגעים היפים מתמעטים. הרגעים האופטימיים כמעט ונכחדו. ומיום ליום השחור תופס יותר ויותר מקום על חשבון הדברים היפים והחיוביים. ואני עייפה, אני ככ עייפה מהכל. רוצה לחסוך את זה מכל אוהביי, רוצה לחסוך להם את הכאב שכרוך בזה אבל אני באמת לא יודעת כמה עוד אצליח למשוך. עוד כוס נמזגת עד סופה.. הכל ככ מיותר, קשה שלא לתהות למה אני מתאמצת בכלל. 

 

I seen the sun comin' up at the funeral at dawn
The long broken arm of human law
Now it always seemed such a waste
She always had a pretty face
So I wondered how she hung around this place

 

 

 

פניקס סגולה​(נשלטת) - כמו שאמרת יש מסביבך אנשים שאכפת להם ממך ולך מהם ובנוסף - פסיכולוג ואנטי דכאוניים הם אחלה דרך לצאת מזה
לפני שנתיים
יפעתי​(מתחלפת) - הפסיכולוגית טסה לחו"ל, הכדורים לא עובדים כרגע כי יצאתי מאיזון. בנקודת הזמן הנוכחית שום דבר לא משפר מעכשיו לעכשיו.
מעריכה את האכפתיות, תודה!
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י