בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פתאומית לעד

ורק איני יודעת אם היה זה מבט עיניך
שהצית בי ברקים לרבבה
לא ידעתי אם הלכתי איתך ואליך
ברחובות הלומי אהבה

היה אביב והצחוק נסתר בכל ניצן פוקע
וברית דם ויין כרותה
ולכל אחד שהעיף בי מבט משתוקק וכמה
האמנתי שהוא אתה

(ל.גולדברג)
לפני 6 שנים. 26 באוקטובר 2017 בשעה 14:44

הרגע הזה בו תת ההכרה נפתחת כמו מניפה *

הרגע הזה בו כל האהבות שידעתי אי פעם בחיי, הקטנטנות, הרגעיות, העמוקות, הסדוקות, הדמיוניות, כל אותם ואותן שנגעתי, שידעתי, שאהבתי ולו לרגע קצר בלבד,

כל אותן ואותם שאולי לא אזכור לעולם, בכולם השארתי חותם. בכולם השארתי זכרון קטן מההוויה שלי, משהו עמוק וחזק, מובהק, בלתי נמחק, כמו חריצים על גזע עץ שיעלמו רק ברגע בו ימות ויכרת. 

 

ולאחד החשוב מכולם, זה שכלל לא משנה כמה נשים ידע מאז ועד עולם, עבורו תמיד אהיה האחת והיחידה..!

 

                                  I AM THE ONE 

THE ONLY ONE

 

 

 

* המונח תַּת הַכָּרָה נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה - לקוח מתוך ספר שיריה המופלא של יונה וולך שראה אור רק לאחר מותה.

מר ד' - בצדק מוחלט. לגמרי מבין למה:)
לפני 6 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י