מתוך כימים אחדים של מאיר שליו.
"הרי זה מה שאני אמרתי לך לפני רגע, זֵיידֶה, לא צריך סיבות גדולות בשביל לאהוב אשה, והגודל של האהבה אף פעם לא קשור לגודל של הסיבה, לפעמים מספיק מלה אחת שהיא אומרת. לפעמים רק הקו של המותן, כמו גבעול של פרג.
לפעמים איך שהשפתיים שלה נראות כשהיא אומרת שבע או שמונה. תסתכל ותראה, בשבע השפתיים מתחילות כמו לנשיקה ואז רואים לרגע את השיניים נוגעות בשביל הבֵּית ואז הפה נפתח קצת... ככה... ש-בע. אתה רואה? ובשמונה המֵם סוגרת את השפתיים ואז הקצה הלשון מציץ בשביל הנוּן, ש-מו-נה..."
והוא נעץ בי מבט, כמבקש לראות אם עמדתי על כוונת דבריו.
"בשביל להבין את הדבר הזה, שעות אני עמדתי מול הראי. אני עמדתי ואני אמרתי את כל המספרים האלה לאט-לאט ואני הסתכלתי איך בדיוק כל מספר נראה על הפה, ופעם אני גם שאלתי אותה, תגידי לי, יהודית, כמה זה שלוש ועוד ארבע, רק בשביל לראות את השבע על הפה שלה, אבל היא בוודאי חשבה שאני משוגע. ולפעמים, שתדע לך, זֵיידֶה, רק הגבות, רק הגבות של אשה, יכולות להחזיק גבר במשך חיים שלמים."
הוא מזג לו עוד מנה קטנה של קוניאק, סגר את הבקבוק והשיבו לארון. "אתה לא תקבל יותר היום, זֵיידֶה. זה היה רק בשביל עכשיו לטעום ובשביל פעם להיזכר. אני אשאיר את הבקבוק הזה בשבילך, שישכב לו כאן ויחכה ביחד אתי עד הארוחה הבאה שלנו. זה טוב לקוניאק לחכות, ואת הכוסות ואת הכלים ואת הכל מה שיש כאן אתה עוד תקבל ממני פעם אחרי שאני אמות.
בינתיים תמשיך לך לגדול ולשחק ולרוץ אחרי העורבים, ואנחנו שלושתנו, אני ורבינוביץ' וגלוברמן, נדאג שתהיה לך ילדוּת יפה, כי מה יש לילד חוץ מילדות? כוח אין לו ושכל אין לו ואשה אין לו. רק אהבה יש לו ששוברת לו את החיים ואת הגוף."
***
כותב מקסים המניאק.
טוב נו. אולי בגלגול הבא גם אני אכתוב ככה.
האקסית שלי מלפני 12 שנה שלחה לי את זה. מאז אני מהרהר מה הסאבטקסט.
