אם היינו נפגשים
הייתי נופלת לרגליך בשניה שנכנסת לחדר.
אם היינו נפגשים
הייתי נגררת כרוכה על שוקך, לא משחררת, עד שהיית מתיישב על המיטה.
אם היינו נפגשים
הייתי משילה נעליך בזריזות ובאופן מוקפד, וגם מניחה את הגרביים יפה בצד.
אם היינו נפגשים
הייתי מלקקת ומחטאה כפותיך עם הלשון שלי בתאווה.גמורה. עד אחרונת אצבעותיך.
אם היינו נפגשים
לא הייתי צריכה להסתכל בשביל לדעת שאתה מסמן לי על הכפתור שבג'ינס. שלך.
הייתי עולה ועם השינייים פותחת שם הכל, הלסת שלי הייתה ננעלת והייתי משתוללת כמו כלבה לוחמת עד שהייתי מורידה לך אותם, קצת, אבל מספיק בשביל לבלוע אותך, עמוק, עד הסוף. עד עכשיו רק עם השיניים ובלי ידיים. עכשיו גם בלי שיניים. רק שפתיים יונקות, או פה פעור, לזיון שלך, עד הגרון. היית אומר לי "תמצצי זונה!"
אם היינו נפגשים
היית מושך אותי בשיער למעלה,
וזו הייתה הפעם הראשונה שמבטינו מצטלבים, מאז ועד עתה.
מיד היית מעיף לי סטירה. סטירה חזקה. סטירה טובה. סטירה של כעס. וגעגוע. סטירה של תשוקה. סטירה של שליטה, ואובדנה. ואח"כ עוד אחת. מהירה. ופוקד עליי מיד "תתפשטי! מהר!"
אם היינו נפגשים
היית מוציא את הקולר והרצועה כי לא הספקתי אני. היית עונד לי אותו, ככה הדוק, מוריד אותי על הברכיים, צמוד אליך, אוחז ברצועה קצר קצר, קרוב קרוב, ומצליף בי עם החגורה כמה הצלפות טובות על התחת, שארגע. וגם אתה.
לא הייתי אומרת "תודה אדוני עוד!", הייתי שותקת, לא כי שכחתי, אלא כי לא רוצה ששום דבר יפריע לרגע.
אם היינו נפגשים היית גורר אותי על הרצפה, כמו הכלבה שאני, עד למחוז חפצך.
היית מעמיד אותי שוב, כופת את ידיי, מישיר פנים,
ושואל
"התגעגעת רכוש?"
ואני לא היו יוצאות לי מילים מהפה, רק יבבות, ודמעות. מלא.
אולי זה לא היה מספק אותך, אז היית שואל שוב, בתקיפות,
"תעני רכוש! התגעגעת???"
ואני עדיין לא היו יוצאות לי המילים, רק דמעות, נושכת שפתיים, סנטר רועד, יבבות.
עוד 2 סטירות. ולשון של דום מלקקת לי לחיים רטובות.
אם היינו נפגשים
היית חונק אותי ביד אחת, ובשניה מצמיד לי אטבים בשגעון, איפה שתמצא לנכון. בפטמות, בכוס, במותניים, בידיים.
היית מסובב אותי, "תתכופפי, תחת בחוץ" ובלי שתעבור שנייה, תוקע לי בחוזקה, את הפלאג ההוא במיוחד בשבילי, שלא הספקת לחנוך, אז. הוא היה נכנס כל כך מהר שהיית תוקע לי עוד סטירה ומסנן "מה זה? מה הרכוש הזה עשה כשלא הייתי בסביבה? הרכוש הספיק להתלכלך?", ואני, רק אם הייתי יכולה לדבר הייתי אומרת לו
"דום, רק אתה, רק אתה"
אבל מייבבת. שתוקה.
אם היינו נפגשים, היית מחפש כמו משוגע איפה לתלות אותי, איפה לקשור אותי. צעצוע תלוי, גוש בשר על המדף. נע, ומסתובב, ורוקד, רק בשבילך.
היית אומר "הדום זוכר, ויקפיד, לא להשאיר סימנים",
ואז היית מוציא כמה מחטים. כמו שהבטחת.
אם היית מציע מפגש, היינו נפגשים.
אבל לא הצעת
ואני לא יודעת מה אתה יותר חסר?
אחריות
ביצים
או לב
?
*הערת עורך: התוכן חם מהתנור. התאריך לא. שיטות שלי. מחבואים.
