לפני 6 שנים. 9 בדצמבר 2017 בשעה 15:06
אולי, יום אחד, אצליח לשלוט במוח המעוות שלי.
זה כנראה היה קל יותר אם הייתה לו חוקיות מסוימת, אבל הוא כל כך מקומט שכבר קשה למצוא את הסדירות או האחידות.
אז לפחות, אם הוא כבר כזה, אפשר לצפות שגם היכולת לחוש תפגע, והחדות של העצב תתקהה. אבל ההיפך הוא נכון. הייאוש מכה בי במלוא העוצמה ולא משאיר פינה אחת, רכה, רגועה.
אם כך, איך אפשר להתפלא שאני רק מנסה לגרום לו להפסיק לחשוב?
\\ וכנראה שביאליק כבר הרגיש את זה לפניי.
אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה,
לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת לִי,
בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ
רֹאשִׁי אֶל-כָּתְלִי.
