שבת לא קלה עוברת עלי.
אולי זה מקרה פשוט של הנקודה שבה כל גומיה נקרעת (או בעברית יותר מדי לחץ)
העומס בעבודה שעלה ברגע אחד ב300%
הלימודים שמרגישים לי הסמסטר הזה כעוד מעמסה שלקחתי על עצמי וחבל
העובדה שהגדול בכיתה ז ואני כל הזמן בפחד שרע לו והוא לא מספר
הכסף
המטלות הבלתי פוסקות
החיים בקיצור
לא נכנס מספיק אוויר לריאות היום
הכל כואב לי
דמעות ושוב דמעות
פתאום נזכרת בהתקפי החרדה של אמא שלי...אני לא חושבת על זה אף פעם. זה משאיר משקעים במיוחד אם את בת 10 ואת משגיחה על אחותך הקטנה.
תנשמי!!! זה לא התקף חרדה. זה עומס, תקופה.
שופכת את הלב אצלך ומיד נעשה פחות נורא.
הולכת לבשל לילדים, שניצלים עושים לי קמטים (אם מעווים את הפרצוף בגועל במשך כל זמן ההתעסקות איתם זה לגמרי עושה קמטים)
ולמרות הכל אני פתאום מוצאת את עצמי שרה עם ויטני יוסטון.
אם אני שרה כנראה שהמצב לא נורא כמו שחשבתי, הארת את הרגע החשוך שלי ועטפת אותי, שוב
אז אני יכולה להמשיך לשיר
I will always love you
ללא ספק.