סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני 6 שנים. 4 בינואר 2018 בשעה 17:28

החיים שלי. אני עטופה במחשבות על החיים שלי כל יום כל היום. עסוקה בלמצוא רגעי נשימה בין לבין. רק לא לעצור, לא לעצור ליותר מדיי זמן, להקפיץ את הכדורים באוויר, שכלום לא יפול. ובערב בכל ערב מתנתקת. מעשנת, משחקת, מזדיינת, מושכת אשכים, מכה ישבנים, טיזרית על כל פיסת עור פנויה, מעשנת את עצמי ונותנת ללילית את כל המרחב. מדי פעם יש לי ערב חופשי עם עצמי. ולפעמים בונוס זמן איכות עם החבר באמצע שבוע.

גמלה בליבי החלטה שהשנה הזו אני אטפל בשני כיוונים בחיי ואתן להם את מלוא הרצינות ותשומת הלב שלי. הבריאות והעבודה. עם העבודה זה רק דורש ממני להשאר על השגרה ולא לוותר לעצמי. יש עליי עיניים, הבנתי את זה. ועם הבריאות אני מיתזזת בין פרופסורים מזדקנים, מחייכת להם במתיקות, נותנת להם למשש לי את הבטן, מכבדת כילדה קטנה וטובה ומקבלת יחס של מלכה. אוהבת את המשחק הקטן הזה. אני יודעת מה אני שווה ומה אני יכולה להציע. כל אחד מאיתנו משחק את המשחק. אני פשוט בוחרת ברגעים האלה בדמות אחת, אחרת. החיים שלי כאלה עכשיו.

אני לא מי שהייתי לפני הניתוח. אני מבינה את זה עכשיו. לקח לי זמן מה עד שהפנמתי מה קרה לי. משהו קרה לי. אני השתניתי ואני לא מדברת על השינוי הפיזי שקשה להתעלם ממנו. הסמנכל אצלנו הוא אדם מאוד חברותי. הוא שובר דיסטאנס מהר מאוד עם אנשים. איתי, כך ראיתי וכך נאמר לי ממקורביו, הוא מתקשה בכך. בכלל הוא בקושי מישיר לי מבט לעיניים. ואני אוהבת את זה.
ואז יש את הבוס הישיר שלי. יש בו משהו, בחנון הקטן הזה, יש בו משהו שפשוט עושה לי את זה. לא בקטע הפיזי דווקא. כאילו בעולם אחר היינו יכולים להתחבר ברמות אחרות. איתו הדיסטאנס נשבר כי הוא בעצמו ככ חברותי שאי אפשר שלא להתאהב בחמוד הזה. אתמול מחשבה עליו השתחלה לי בזמן שגמרתי.. הפתיע אותי. מצד שני זה לא הפריע לי בישיבה שלנו היום. להיפך, הרגשתי קרובה.

אני לא מי שהייתי לפני הניתוח. האופי שלי כרגע יותר מעז. יותר מתעקש, פחות מתרצה או מרצה. לא באה ממקום של מרדנות ילדותית כי אם דווקא עוצמה בוגרת, מודעת, נחישות. מקבלת לאיטי את החיים שלי- כפי שהם. כזו אני עכשיו. הילדה הטובה שדופקת חשבון לכולם איננה עוד. אני לא זורקת זין על כלום שלא מעניין אותי. לא עושה מה שרע לי רק כי מישהו אחר מתעקש מתוך הרגל. אז נכון שאנשים נעלבים. יש דאמג' קונטרול בכמה מקרים, אבל בסך הכל הגישה של לשים את עצמי לפני אחרים- עובדת. ומאחר ואני טיפוס מנומס בבסיסי, הכל טוב. עדיין מנסה לפענח כל מיני חלקים אחרים בתוכי, חידה קשה לפיצוח, אבל אוהבת את הרגעים האלה כשאני מגלה דפוס התנהגות חדש. כמו לקרוא פרק חדש בספר.. משהו חדש לחבק בתוכי.

לצערי הדרך לתובנות האלה הנה דרך של מאבקים פנימיים רבים, מלחמות עקובות מדם כנגד היצר של ההרס העצמי, מאבק להשאר במקום הנכון, להתנהג נכון, לעשות מה שצריכה, לטפל בעצמי, לתת לעצמי יותר אהבה, חמלה. השוטרת הפנימית נלחמת גם בי וגם בקול הפנימי שמתעקש למרות הכל לפרגן לי על ימים טובים, על הצלחות, גם אם ההצלחה היא כיבוש הפחד. השוטרת לא תנצח. לא היום. בכל יום מחדש.

..ואז הוא נשכב ככה עם הראש שלו בין הרגליים שלי, אני עם הסגריה, המאפרה והמחשבות, והלשון שלו פשוט מתמקמת. מהרגעים האלה שהמח עובר ריסט. רגעים שאני כולי בו. בגוף שלו ובתענוגות שניתן להפיק יחד. וישנם רגעים שאני מתנתקת מקיומו. באותם רגעים הוא שם לעשות לי נעים נטו. אני שם כדי להנות ממה שיש לו להציע. ואני אוהבת את זה. יום שלם עסוקה בלעשות נעים לכל העולם בקרבתי, מחייכת, מוותרת, מכבדת, אדיבה. ואז בהבזקי רגעים של החיים האלה אני זוכה לפרוק את כל השאר החוצה. ולעשן. ולהשאר רגועה.. רק מרוגע ושלווה נעבור את התקופה הקשה. ואחרי זה, הגרף יתייצב מעט, ואז נחשב מסלול מחדש..

אין על החיים האלה.. לו רק ידעתי לאן הדרך לוקחת אותי, אולי יכולתי למצוא את המסלול המהיר ביותר לשם. חבל שאין לנו ווייז על החיים. מצד שני הייתי מפספסת הרבה הרפתקאות ושיעורים של החיים שבדרך, בכל הסמטאות הקטנות שבכל מצב אחר לא הייתי עוברת דרכן.. כמה כאלה הנחתי מאחוריי.. הצעת הנישואין המהירה, הבלגי הגרוש שהתגייר, המליארדר שולח הידיים, הישראלי במסיבה בווגאס, כל החוויות ששכחתי וכל אלה שעדיין לא הגשמתי.. תוהה מה תביא עימה 2018.. 

 

 

 

אדון קשוב - מאחל לך שתמצאי את דרך 😎
לפני 6 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י