בית קברות למחשבות

בדקדאנס.

עם חברה.

רוקדות לאיזה שיר ניינטיז נוסטלגיית-ילדות לחלוטין חסר הקשר (סרייסלי, Around the World של ATC במסיבת פטיש...?)

כשאיזה אחד ניגש אליי ושואל לאיזה צד אני משתייכת.

אני עונה, לצד הנכון.

אז הוא אומר - אה, כן? כי את נראית ונילית.

אז זו לא דרך טובה במיוחד להתחיל עם מישהי, אבל בואו נשים את זה בצד רגע -

היה משהו במה שהוא אמר.

הרגשתי לא שייכת.

הרגשתי שמסתכלים עליי ויודעים שאני חדשה.

כל הערב, לא מצאתי את מקומי.

וזה מעצבן, כי רצינו דווקא לבוא לרקוד באווירה משוחררת.

בסביבה קינקית ומאפשרת. אולי אפילו להכיר אנשים.

ובעיקר הרגשנו לא קשורות.

אמרתי לה שפעם הבאה אקח אותה לרקוד ב״סתם מסיבה״.

היא אמרה, אבל מה נעשה בסתם מסיבה, כולם שם וניליים.

ובין האמירה שלה לאמירה שלו, הרגשתי לכודה.

לכודה בלימבו שבין העולם ה״רגיל״ לעולם הבדסמ, מתגוררת בשניהם אבל לא חלק אמיתי מאף אחד מהם.