תכננתי את היום הזה כל כך אחרת. כמה שרציתי לחגוג איתה במיטה, לאור נרות, לחגוג את השנה הזאת ששרדנו ויצאנו ממנה מחוזקות ואוהבות מתמיד. אבל כבר אמרו חזלינו, החיים זה מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות.
הסנונית הראשונה הגיעה בצהריים ובמשך היום התמונה התבהרה. אבא שלי לא יכול לחיות יותר בבית. החברה שלו לא מסוגלת לטפל בו יותר ולהתמודד עם כך שהגבר החכם שבחרה בו, הפך לילד נזקק. היא החליטה שהיא מעבירה אותו לבית אבות.
אני יודעת שזה לא רציונאלי ולא נכון, שאני לא אלוהים ולצערי, גם לא הסגנית שלו, אבל התחושה שאופפת אותי, פרט ליסורי המצפון, היא תחושת כישלון נוראית. איך לא הצלחתי להציל אותו מהמחלה הזאת? איך לא ראיתי שהיא באה? איך אני מרשה שזה יקרה? איך אבא שלי הצליח לטפל בי לבד מגיל 4 ואיך אני לא מסוגלת לטפל בו בגילי?
הייתי ילדה כשסבתא שלי הועברה לבית אבות. ראיתי אותה מחשבת את קיצה לאחור, נשבעתי לעצמי שאני לא אעשה את זה להוריי והנה מגיע רגע האמת ואני מאפשרת לזה לקרות. גם אני לא מסוגלת לטפל בו עכשיו, גם אני לא לוקחת עליי את האחריות.
אבא. סליחה.
לפני 17 שנים. 31 בדצמבר 2006 בשעה 20:25
