המח לא נרגע. הלב לא שקט, מצטמקת לתוך עצמי.מתרחקת מהסביבה יותר ויותר. עוד בוקר בבית. לא יכולה להושיט יד למי שעזר עד כה. הוא רעל כרגע. מנסה עם אחר, גם הוא לא בטוח. גם הוא אומר לי את מה שקודמו אמר ימים לפני כן.. רואה שאת סובלת, לא יודע איך לעזור לך.
אני לא באמת יודעת איך מישהו מבחוץ יכול לעזור עם מה שאני בעצמי לא מבינה. אני יודעת איך זה מרגיש לי מבפנים. אני יודעת איך זה גורם לי להתנהג. אני מזהה שוב את סממני ההרס העצמי ומתחננת בתוכי שזה יעצור אבל לא מצליחה לבד. לא מצליחה ליצור קשרים בריאים. לא מצליחה למצוא מישהו נקי להאחז בו לקצת, להעזר בו להשאיר ראש מעל המים, מספיק כדי שאאגור כוחות להתרומם בעצמי ולהלחם. להלחם על עצמי, מול הרופאים, הכירורגים, הפרופסורים, מכוני הבדיקות, הבדיקות, הכאבים, הדימומים, התסכול, תחושת אין אונים.
מייחלת לפינה משלי, פינה בטוחה. פינה שלא יהיה בה כאב. יום אחד.. אלוהים.. יום אחד בלי כאב. בלי כאב פיזי, בלי כאב נפשי, בלי כאב לב, בלי לכעוס על עצמי, פינה בה יש חמלה ואהבה, חום והכלה, אמונה ותקווה. פינה שבה הכל עוד אפשרי. אין שום דבר שבלתי אפשרי. קשרים בין אישיים שמחזקים ומפרים. דמויות חזקות, אמינות, כאלה שמעוררות השראה להיות יותר, הרבה יותר והכי טובה.
המח לא נרגע מסביב לשעון. הפחדים לא מפסיקים. לפעמים כשנהיה ממש רע, אני מרגישה כמו ילדה קטנה שתרה בעיניה בפחד אחר הוריה במקום הומה אדם, מחפשת את היד הגדולה שתתפוס בידי ותוביל אותי. לא את כל הדרך, לא עד הקצה, אבל מספיק כדי להזכיר לי את הדרך, להשיב את השה התמים חזרה לעדר, להחזיר לחיק המוכר והאהוב, הבטוח.
חסר לי חיבוק חם ועוטף כמו מים להולך במדבר. חסרה לי אהבה כאדם שלא הכניס מזון אל פיו ימים ארוכים. חסרה לי תחושת הבטחון, ויותר מאלה חסר לי הקבוע. עוגן אחד.. עץ. שורשים.
התעוררתי הבוקר הרבה לפני השעון הישר לתוך התקף חרדה.
חושבת על אלוהים. כל משחקי חווה ולילית.. לא יכולה שלא לשמוע קול פנימי שזה העונש(ג) שלי. אם לשאול משהו קטן מעולם המיתולוגיה, זה מרגיש כאילו עפתי מדיי גבוה והכנפיים נשרפו. לא כולנו נועדנו להיות בגבהים המטורפים. ואולי כמו עולם המשחקים, לתת פטיש בראש לבובה בכל רגע שהרימה ראשה מהחור. אז הנה העזת והנה הבום.
רוצה למחוק את המח. לפחות להשתיק אותו. הוא לא מספיק להבהב ולשאוג ולהרעיש כמו רבבות אנשים מנוקזים לאוזן אחת..
השקט האחרון היה כשהייתי עמוק בסאב ספייס. לא הייתי בו חודשים.
אני לא מצליחה למצוא דרכי החוצה. מושיטה יד למעלה, מביטה אל על. הבור יכול ברגע להפוך לקרקע יציבה, לאחו רחב ידיים, קסום כמעט.. אם רק אעצום עיניים ואדמיין שיש לי מחדש את כל מה שאיבדתי. האם איבדתי אותך? מעולם לא היית באמת שלי. גם כשבחרתי לדעת שזה לא כך, התעקשתי לנכס אותך אליי. זה מרגיש לי כאילו איבדתי אותך. כל ההווייה שלי מתאבלת על משהו שיש לי ואין לי בו זמנית. יכולה לפנות אליך. אתה תהיה שם עבורי. אבל לא יכולה לפנות אליך כי צריכה להתנקות מכל מה שאתה מעורר בי. צריכה להתנקות מהקנאה האיומה ששורפת אותי ומכלה שאריות נקיות אחרונות של אהבה. צריכה לנקות את הלב. להבריא אותו. כדי שאוכל להמשיך הלאה ולפתוח את הלב מחדש. כדי שמישהו אחר יזכה להכיר את אותה יפעת שאתה הכרת לפני שנים. שמישהו אחר יזכה להנות מהרוך, תמימות ואהבה שיש לה להעניק. לי להעניק.
רוצה להתרומם. להשאר למעלה. 7 בבוקר, אני בבית בפיג'מה. כבר הצלחתי להרוס לעצמי. העבודה תחכה. החיים לא ימתינו לנצח. ההתרוממות תצטרך להיות בכל הכח ובעקשנות. המלחמה לא באמת תיגמר. היום זה הוא. מחר זה הרופא. מחרתיים העבודה. יום אחרי ההוא, אחכ המשפחה. ככה זה יהיו קרבות בכל פינה. כל עוד השקט לא יחזור פנימה, יהיו רק קרבות.
כל דרך תבלבל, כל פסיעה תכאיב.
ביקשה נפשי לעצור לצד הדרך..
ואולי.. אולי משהו טוב יקרה היום בכל זאת?..