לפני 17 שנים. 6 בינואר 2007 בשעה 19:29
שאלת מה אני חושבת כשאתה מכאיב לי. חושבת? תמהתי. אני לא חושבת, בעיקר מרגישה. ומה את מרגישה? כל מיני דברים. בהתחלה התקוממות, כעס. אחר כך השלמה, הכרת תודה, שפיפות. הרגע בו הכעס נעלם ומפנה את מקומו להשלמה כנועה הוא הרגע הטוב ביותר. רגע העננים והגשם. נדמה לי שאני בוודאי צועקת את זה בכל אנחה חנוקה, בכל תנועה זעירה של הגוף.
קל לזהות את הרגע הזה. בדרך כלל, בכל פעם שאני חוששת מפני ההצלפה הבאה אני נרתעת קדימה או לצדדים, הרחק ממך וממקור הכאב ככל האפשר. בפעם שמגיעה ברגע ההוא אני נצמדת אליך, לרגלך, קרוב ונמוך, מפילה תחינה אילמת. וזה נפלא כשאתה מחליט, שקט כתמיד, שלא יהיה כאב עבורי בשניות הבאות. וזה נפלא כשאתה מחליט שיהיה.
