צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Mary's

לפני שנה. ראשון, 4 במרץ 2018, בשעה 19:09

שדה תעופה קטן. אני נושאת עיני ללוח ההמראות. ארבע טיסות לתל אביב בשעתיים הקרובות, יצילנו הרחום. טיסות, כידוע, ובמידה מסוימת גם רכבות, גורמות לאומתנו הזעירה לעוררות הישרדותית ולתחושה מוגברת שהנה דופקים אותם. ממש מעבר לפינה, מהצד או מאחור. זין בעין. לזה הם לא יסכימו. גם אני לא הייתי מסכימה. אני מתנתקת מבעוד מועד באמצעות אוזניות. נתחבר שוב בבית, רקמה אנושית מבעבעת, סוערת ודרמטית יתר על המידה. לפרקים, לפרקים. כי לחגוג אנחנו יודעים. ודווקא את פורים פיספסתי, אני חושבת בעודי משתרכת עם המזוודה, ואת המסיבות המרהיבות - פיספסתי, וגם את הפריבילגיה להיות ״שובבה״ (להבדיל ממופרעת) ולנשק בחורה אחת לפחות שאני לא מכירה ולא אכיר לעולם, גאד דאמט. אוף! אוף! והחיים תיכף מסתיימים, והמוות מזדחל.

טוב, מספיק. יש חיים בכל מקום. הנה, אישה בת כ-50, מתוקתקת מכף רגל ועד ראש, מטופחת כפי שלעולם לא אהיה, מתיישבת לצדי. ככה, בספונטניות.  גרביונים, בושם נהדר, לק מבריק נטול רבב של נסיכה. צמיד מוזהב דק שבדקים על פרק כף היד, תואם להפליא סריג מעודן בגוון אפרסקי. אני פוזלת קצת לכיוון הגרביונים. פזילה טבעית, לא משהו סוטה. לאחר כמה רגעים של נחת היא מצמידה רגליה הדקות זו לזו. קלאסית. בטח קוראים לה קטיה. אני מחייכת לקטיה היפה באגביות של מישהי שדווקא סבבה והייתה עושה איתך, כלומר, הייתי. היא מחזירה לי חיוך רחפני, לא מתחייב לכלום, ואני נזכרת תוך כדי שאמנם צחצחתי שיניים אבל בוודאות לא הסתרקתי, ואני לבושה כמו נער שברח מפנימיה, במעיל צבאי ומגפיים, וג׳ינס קרוע בכמה מקומות, לא בהכרח אסטרטגיים. מה יש לי להציע לה בערב אוילי זה, אני תוהה, במבה, בוטנים? למה אני לא יכולה פשוט לומר לה בנימוס, קטיה, בא לך לגעת לי בכוס? סליחה, לא התכוונתי להיות גסה, התכוונתי בפוסי.

אנחה. תקשורת זה לא קל. אפילו מתיש. סחר חליפין בלתי פוסק. נראה לי שאשמור את הבמבה אצלי.

Aצועני​(אחר) - את יהלום
פשוט יפהה
תודה לך
לפני שנה
רצסיבי​(נשלט) - אין לי מושג למה הקפדת יתר על לבוש היא תמיד טרן-אוף עבורי. אולי בגלל שזה סתם עוד ציות לקוד חברתי, פלוס ראוותנות.
לפני שנה

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י