ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Mary's

לפני שנה. שני, 12 במרץ 2018, בשעה 15:03

 

שבע בבוקר. יום שני בבית, לאחר לילה לא קל, כולל יבבות והצהרות חוצבות להבות בדבר מותי הקרב ובא ומה השיט הזה ולמה, למה, חם לי, אני מזיעה, אני לא נושמת, השטן מחבק אותי, אני מתעלפת, אני מתה לך מול העיניים ואתה רק עומד ומסתכל, רוצח. פוקחת עיניים לתחושת אפסיות הולכת ומתגברת של מי שאינו עובד ואינו לומד, לא מביא תועלת לעולם ואף לא מסב נזק, סתם קיום, עדיף כבר למות. משתעלת קצת, דקותיים ברצף, ככה, בקטנה. מתמלאת ברחמים עצמיים כאחרונת הסמרטוטים.

 

שמונה בבוקר. מתאפסת על עצמי, עוטה מסיכת כבוד עצמי, שמלה, גרביונים מהודרים, ושמה פעמיי אל הרופאה, שמציינת עוד בפתח הדלת שהיום אני נראית הרבה יותר טוב מאתמול, כי אתמול נראיתי נורא. אני מתעניינת האם לדעתה זה בגלל שהחלפתי שיק, אתמול הייתי במגפיים צבאיות וחולצה עם ניטים, והיום, לעומת זאת, אני בשמלה מכובדת וסריג מהוגן שקניתי בחופשה האחרונה. הרופאה אומרת שחד-משמעית, אין קשר. היא פונה לתקתק במרץ במחשב. אני מבקשת את חוות דעתה בקשר לחזרה עוד היום לעבודה ותוך כדי שולחת יד לנייד. הדוקטור פוצחת בשטף גערות בקשיחות במבט חסר רחמים לתוך הלבן של העין, במה שנראה כפרץ של דומיננטיות לסבית, ודורשת שאעביר לידה את הנייד למשמרת עד לתום הפגישה. אני עומדת על זכויותיי, נשארת איתנה ומסרבת למסור לה את הנייד. היא ממשיכה לגעור בי בסבבה שלה תוך האזנה לבית החזה ומתן הערות בדבר סמכותו של הרופא ותפקידו של המטופל בהיררכיה בין השניים. אני תוהה ביני לביני האם היא נהנית מזה ועד כמה, שוקלת להחליף לרופאה פחות לסבית ויותר מכילה, אולם מחליטה לבסוף לא לקחת החלטות הרות גורל בדעה לא צלולה. אנו נפרדות כידידות תוך הבטחה לשמור על קשר ולבקרה מחר.

 

תשע בבוקר. חזרה הביתה. מתנשפת מהדרך כמו הייתי מפוח מקולקל. חסרת מעש, תכלית או מטרה להגשימה. אין איש בבית להתלונן בפניו. אפילו החתולים לא יורקים לכיווני וממהרים להתרחק בכל פעם שאני מתקרבת, כנזהרים להידבק בצרעת. מצלמת את עצמי בגרביונים. הרגליים בסדר. נחמה פורתא. 

 

עשר עד אמצע היום: שינה טרופה. חלומות ריאליסטיים ומסועפים עלי ועל אייל גולן (?!!).


12:30 - מתעוררת עם רוח חדשה במפרשים. משקה עציצים, בהיעדר נפש חיה מחליפה דין ודברים עם עצי הלימון והבננה. מבטיחה להם טובות הנאה בתמורה ללבלוב מרשים עוד העונה. לא נרשמת התרגשות מיוחדת מצדם. משתעלת קצת. קורסת לתוך הספה באפיסת כוחות.


13:00 מעלה פוסט נרגש לפייסבוק, לקבוצה של גננים וגננות חובבים שכותרתו ״עזרה לקקטוס במצוקה״, בליווי תמונות מטלטלות ומכמירות לב של התנפלות קן נמלים שלם על קקטוס חסר אונים שרק רוצה לחיות. מקבלת עצה אחת לא ישימה ו-16 הצעות חברות מחובבי קקטוסים. בודקת תוך כדי את היסטורית הפרסומים שלי ומגלה את שמי המלא באותיות של קידוש לבנה מתנוסס לעיני כל לצד המילים הנוקבות ״אוהבת את ויקטוריה אירולג׳י מארגנטינה מתקלחת בעירום מלא (18+)”. אני?!? חושבת על אמי סבתי וקולגות לעבודה. מתחילה להיחנק בליווי שיעול פראי. מרגישה שעולה לי שוב החום.


13:45 מתרגלת נשימות ופאסון בין כתלי הבית. הכתלים דוממים. גם כאן לא נרשמת התרגשות מיוחדת. 


14:00 מפרגנת לעצמי במבה עם ביסלי גריל. תם ולא נשלם. אייקון אומלל.

שרקייה​(אחרת) - את החולה הכי כיפית בעולם
לפני שנה
Mary Jane - אני?!
לפני שנה
שרקייה​(אחרת) - את. והגרביון הסגול שלך.
לפני שנה
אלימלך - תציפי, מרי ג'יין, תציפי. עם הצפות כאלו שלא יפסקו הסערות.
החלמה מהירה למציפה.
לפני שנה
Mary Jane - תודה על התמיכה ☠️
לפני שנה
היד - סליחה! אבל אני ממש לא. אבל אם כבר אז היד עוד נטוי!!!
לפני שנה
Mary Jane - סבבה אתה נטוי
לפני שנה
היד - נכון (הכיוון כבר תלוי במיקום השמש)
לפני שנה
Aצועני​(אחר) - כמו שאמר אלימלך
(לדעתי אפריים קישון מיתהפך)
לפני שנה
נח השישי{Into D wow} - אני מת על הכתיבה שלך מרי ג'יין
לפני שנה
שיקי​(נשלט) - ראשית - איחולי החלמה מהירה! שנית, אני רק יכול לנחם אותך שזה קורה לכל אחד מתי שהוא אחת לכמה שנים ושמסתבר שזה דווקא דבר חיובי (משמר את המערכת החיסונית שלך) שלישית, לצורך הסולידריות, אעדכן אותך שבאוגוסט 2016 כשטסתי שבועיים לחו"ל (פיליפינים ותאילנד) חטפתי כנראה בסקיי טריין בבנקוק איזה וירוס שהשבית אותי שבוע שם ושבוע פה ובטוח הדביק מטוס שלם של אלעל - אני חייב לציין שיחסית לי (הייתי שבר כלי, לא יכולתי לזוז) את הרבה יותר חיננית וכותבת כרגיל קסום.
לפני שנה

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י