הלכתי היום לים אחרי עבודה, לא עשיתי את זה מאז הקיץ.. משהו בשמש הזו קרץ לי. בכלל היה יום טוב. מזמן לא היה יום טוב.. זה היה כייף. בשש בבוקר כבר הייתי במשרד, הורדתי ראש והתרכזתי בשלי, קשקשתי עם ממי שלי וגם עם כל הזה וההוא בוואטספ במהלך היום- העיקר למלא את הרגעים הרייקים בתחושות נעימות. התמדתי בזה גם לכיוון רעיון הים..
אחד מאלה שמקשקשים איתי לאחרונה מאיזה אתר הכרויות הציע לבקר אותי בים, אז נתתי לו להזמין אותי למשקה. גבר מקסים. נראה טוב, מאמן כושר (לפי השרירים שלו הוא גר במכון), גבוה, שיער ארוך גולש ומיליון קעקועים.. מה יותר מושלם מזה? היה ג'נטלמן, לא שלח ידיים, כן נישק לפני שהתפצלנו. הוא לחלוטין משדר וייב של גבר של אישה אחת. ואני.. כל פעם שקלטתי ממנו את הוייב הזה התחלחלתי. כאילו מישהו בא במסווה של פרחים ופרפרים לקחת לי את החופש ולנעול אותי. שקלתי לנסות להקדים תרופה למכה בעניין המונוגמיות הבלתי אפשרית.. לא יודעת אפילו איך לגשת איתו לזה.
3 גברים שונים הזמינו אותי לדייט. במילה הזו בדיוק. לשניה וחצי הרגשתי בת 25. כשזה ריגש מהפוטנציאל והפחיד מהבטחון הנמוך.. היום.. אני לא בטוחה מה ואם בכלל זה עושה לי. מרגישה שבשנתיים האלה נתתי לחלק ממני להשתנות, חלק ששנים החזיק את המהות של יפעתי. הרומנטיקה, האביר על הסוס/רכב גדול, האהבה האדירה כמו מהאגדות.. כל אלה היום אינם נתפסים כאמינים בעיניי. ואולי אני מרגישה שחיי מלאים דיים כרגע, מלאים מכדי להכניס דמות שתנסה לשאוב את רוב הזמן הפנוי והאנרגיה שלי לעצמה.
נאמנות. עם או בלי קשר לתובנות העצומות שעולם ה-בדסמ השריש בי, נאמנות הפכה למושג חזק וגדול יותר מאי פעם. כשאת למרגלות אדם באהבה והערצה.. כשאת מורידה אל בין רגלייך גבר שמביט בך באותה אהבה והערצה... החיבור אחד לשני נהיה חזק בצורה יוצאת דופן, הנאמנות אחד לשני בעולם הקטן שמכיל רק את שניכם היא בלתי ניתנת לתיאור.. יתכן שלולא החיבורים האלה של עולם הבדסמ כן היה בי חלל שרוצה להתמלא.. אבל בהינתן המצב כפי שהוא.. לא מסוגלת לחשוב אפילו על עצמי במערכת יחסים שבה המיניות הזו שלי אינה מככבת. רק וניל? בוא נמות וזהו. אני צריכה את החניקה מעת לעת, המשיכה הזו בשיער, הלחיצות האלה שמקפלות אותי בשנייה צמוד צמוד לגוף החם.. הספנקינג המדהים והמחרמן הזה.. האזיקים, הכלובון לזין, החדירות הכיפיות האלה לתוך גבר, הקשירות, המסיבות, המגע המיני החופשי... איך אפשר להתנהל בלי הממתקים האלה?..
כל מיני מחזרים שלפני כן אפילו לא הייתי אפילו חושבת.. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. גברברים בשנות העשרים, שלושים, ארבעים.. התחושה ממכרת ומעט מפחידה.. כמו לקחת איש פשוט ולהמליך אותו.. מרגש, חדש, מפחיד.. לא רוצה שיכבלו אותי. רוצה שיאהבו אותי. רוצה שיענגו אותי. רוצה שיפנקו אותי. רוצה שיאפשרו לי להגשים ביחד שלל פנטזיות, כייף פשוט כייף.. אבל שלא יגבילו אותי. לא רוצה שיכבלו אותי. לא רוצה שיגידו לי מה כמה מתי או עם מי להיות.
לא יודעת.. אולי זה משהו חולף. ואולי זה מה שיש וישאר,
כך או כך, את כמה שנשאר מהחיים האלה אני מתכוונת להעביר בדרכים הנעימות והמענגות ביותר שרק אוכל להשיג.. :)