בחוות הרכיבה (11)
"מילת ביטחון". המילה שאומרים כדי לציין שהמשחק תם, חצה נקודה, גלש לטריטוריה לא נכונה מבחינת אחד הצדדים. כשרוצים לשחק אמורים לסכם מילה כזו. אבל גם אם לא מסכמים דבר, יש מלים שכל אחד אמור להבין...
למשל המילה 'די'. אם אומרים לך 'די' באופן מסוים, רוצים, באמת רוצים, שתפסיק...
אבל עם אליענה כל זה לא תפס. זאת משום שמה שעשינו אף פעם לא היה משחק מבחינתה...
*
כבר סיפרתי לכם שלא בכיתי כשעשיתי את צרכי מולה. זה לא שהגוף לא נשבר. אבל השבירה הייתה שונה. פשוט עברתי למעין בהייה – רפיון כללי של גוף ושל מחשבה. הוואקום הפנימי הזה היה המצב הקבוע שלי גם בהמשך אותו קיץ. בכי—כמו אותן התייפחויות שתיארתי—כבר לא ממש ארע. כשסיימתי לעשות את מה שעשיתי מול הנערה שכל כך אהבתי, כשידעתי שהיא ראתה אותי כך בשיא נלעגותי וכיעורי, התרוקנתי גם מעולם פנימי. הפכתי חלול, ובמובן מסוים, נשארתי כך עד היום.
אליענה זיהתה שמשהו בי כבה. יושבת על הגדר ומביטה בי, ומוארת מלמעלה בפנס הדלת הזעיר שנאבק בחשכה, היא פשוט אפשרה לרגע הנורא הזה להתרחש...
רק אחרי שהסטתי את מבטי אליה, היא תהתה:
"לא רצית לחבק אותי?"
ההבעה שלי הסגירה את התשובה.
"אז רוץ פנימה. אה.. ותתקלח!"
קמתי מהדשא מביט עוד רגע בזוועה שהותרתי מאחורי, ומיהרתי פנימה במכנסיים משתפלים. אליענה נכנסה אחרי. השתחלתי לחדר האמבטיה מנסה לעשות זאת לפני שאליענה תביט באחורי המטונפים – כאילו שבאפשרותי עדיין להציל פרור ממי שהייתי...
במקלחון, מתחת לזרם המים, התקרצפתי במהירות, מסתבן ומתנקה. אולי בסופן של השעות האיומות הללו יפציע גם רגע בודד שיהפוך את הכל לכדאי? המחשבה שאגע באליענה, שידי ירפרפו על מותניה הייתה בלתי נתפסת: מלים בעלות מובן שלא ניתן לעגן בתמונה מחשבתית. איך בכלל שולחים יד אל משהו כמו אליענה?
למרות הבהילות –חששתי שמא כל זה בדיחה אכזרית שלה, וכשאצא מהמקלחת היא כבר לא תהיה בחדר – נתתי לעצמי לשהות עוד כמה רגעים מתחת למים הפושרים, שכאילו ניסו לסחוף אותי אל מציאות גרועה פחות, ולשטוף ממני גם את הכתמים הפנימיים העמוקים יותר שהתפשטו בי בגללה.
כשיצאתי מהמקלחת עטוף מגבת – נאיבי מספיק כדי להתיז על עצמי דאודורנט—אליענה הייתה ישובה ליד שולחני, מביטה בקלסר המתמטיקה שלי. רווח לי שהיא לא נעלמה. היא הסתכלה בי ובחיוך מעודד שאלה:
"חיבוק?"
הנהנתי במרץ. הנה. זה קורה...
"תוריד את המזרן מהמיטה שלך לרצפה."
לא הבנתי את פשר הדרישה, אבל למי אכפת? משכתי את המזרן הכבד אל הארץ (המיטות בחווה היו רחבות, והמזרנים עבים), ונשכבתי עליו על צידי, ממתין בלב פועם לאליענה שתצטרף אלי.
"לא כך, טפשון!" צחקה, "תרים את המזרן כך שהוא יהיה מונח על צידו"
עשיתי זאת.
אליענה קמה מהכיסא, פסעה אלי, והניחה יד על המזרן, מייצבת אותו כדי שלא ייפול.
"עכשיו תשכב כאן למטה על גבך." הורתה.
נשכבתי על הארץ מתחתיה, בנקודה עליה הצביעה.
"זהירות!" קראה, והניחה למזרן לקרוס עלי. הספקתי להגן על ראשי לפני שהמזרן נחת עלי, מוחץ אותי כלפי מטה. הרגשתי את אליענה מסיטה מעט את המזרן כדי שפני בלבד יבצבצו מתחתיו. היא משכה אליה כרית, הניחה אותה על קצה המזרן, והפילה את עצמה לשכיבה על המזרן מעלי. נשמתי נעתקה מהלחץ הפתאומי על חזי. פניה היו בדיוק מעלי, וסנטרה שעון על הכרית – בספרי ילדים מציירים כך ילדות.
המזרן העבה חצץ ביננו.
"תחבק אותי"
זרועותיי היו ממוסמרות מתחת למזרן. גם בלי התוספת של משקל גופה, לא היה סיכוי שאצליח לכופף את המזרן כך שאחבק אותה, אפילו לא ניסיתי.
"אתה לא רוצה לחבק אותי?" הקניטה, בעודי תופס סוף סוף את העינוי החדש.
עשיתי תנועה ראשונה לנסות ולגעת בה מבעד למזרן.
"זה הכל? אתה כבר מתייאש?" שאלה בעלבון מעושה.
המודעות למלאכותיות מילותיה לא מנע מהן לפעול עלי. התאמצתי. בשארית הכוחות שעוד נותרו בי נאנקתי תחתיה, מנסה להקיף בזרועותיי את מתניה.
"תראה לי. תראה לי כמה אתה רוצה אותי" עודדה, ואני מזיע ומתנשף ונשרט מהרצפה, ונחנק, מנסה לעשות את שאין בי הכוח לעשות.
"עוד! יותר! בכל מאודך! אתה יכול עוד!" דירבנה בלהט מלעיג.
ואני מתפתל מתחתיה, כמו תולעת מתחת לאצבעו של ילד סקרן. והיא נחה לה כך מעלי, משועשעת מנסיונותי. ואני מתענה אבל לא מניח לעצמי לחדול, כי השפתיים שלה קרובות כל כך, והנשימה שלה כשהיא מאיצה בי מגיעה אלי, כמו גם ריחה, כמו גם הקסם של משקל גופה וקימורי גופה שגם מבעד לקירות ספוג המזרן, משהו מהם עדיין מורגש...
עד שהסתחררתי מחוסר אוויר וממאמץ נואל. חדלתי. מרוקן לגמרי. תקרת הבקתה מתעמעמת מעלי...
רק אז. רק אז היא בקעה. זעקה שהגיחה מחדר נסתר שכנראה עוד היה בי, מקום שאליענה עדיין לא הספיקה לקחת ממני, צווחה שהקיפה את כל מה שהיא כבר עשתה:
"די!!!!!!!"
לא. זו לא בדיוק הייתה צעקה. כי בן אדם לא ממש צועק כך. יולדות לא צורחות כך. יותר שאגה. מימי לא צעקתי כך – גם אחר כך, וגם לא שמעתי מישהו צועק כך. ולמרות שכל החווה הייתה ברכיבת הלילה, זעקתי, לו נשמעה, הייתה מגיעה לכל אחד ואחת, ומבהילה אותם לבקתה.
אבל הספקתי לחלץ רק את תחילת הזעקה, כי אליענה, בזריזות של לילית, חסמה את פי באמצעות הכרית ברגע שהתחלתי לצרוח. ומכיוון שזו לא הייתה צעקה תכליתית, אלא משהו שפשוט נובע – המשכתי לזעוק אותה גם כשלא ניתן היה לשמוע אותי. וכשסיימתי לצעוק, אליענה הרימה את הכרית, מאפשרת לי לנשום, ואז, שוב:
"די!!!!!"
אבל הפעם הכרית אטמה את פי עוד לפני ההגה הראשון. צרחתי אל תוך כלום, כאב שלא ניתן לשמוע.
ושוב אליענה אפשרה לי לנשום ושוב זעקתי—כי מה שהגיח ממני כבר מזמן לא היה בתחומו של הרצון—ושוב היא בלמה את פי. ואני לא יכולתי להפסיק לצרוח, כך שהמשחק הזה נמשך, והפך לצפוי עבורה. מרימה את ידה האוחזת בכרית מעט מעל ראשי, ואפילו סופרת באצבעות ידה השנייה מתי אזעק שוב, ואז מניחה במעין שיעמום את הכרית על פי, כך שהיא עדיין מתבוננת ישירות אל תוך עיני הדומעות ממאמץ. ומתישהו היא התחילה לצחוק מכל זה. צחוק מתגלגל, עמוק, שורף. ובכל נסיון שלי היא צחקה עוד יותר, ממש דומעת מצחוק מהעינוי שאני עובר. ומבעד לטירוף שלי, התבוננתי למעלה אל פני הילדה התמימים שלה.
ראיתי רשע תהומי...
וכשכבר לא נותר בי דבר לצעוק, וגם לא שמץ כוח לזוז, וכשגם פרצי צחוקה האחרונים תמו, עצמתי את עיני ולא ראיתי דבר.
כי הייתי במקום העמוק ביותר בעולם. בתוך בור אפל, בור בעומק קילומטרים שנחפר בנקודה העמוקה ביותר באוקיינוס...
כאן, החושך מוחלט. כאן, אין דבר חי. כאן, דבר לא מפר את הדממה. לכאן אין מי שיגיע...
.
.
.
עד שפתאום בא גם זה:
"ספי?"
זיק אור באפלה
"ספי, אתה שומע אותי?"
הבהוב שובר לרגע את העלטה
"אתה כל כך חזק ספי"
אלומת אור. פנס שמחפש אם מישהו חי נמצא כאן למטה.
"אתה מקנא בז'אן פול? אתה רוצה שאוהב אותך?"
פקחתי את עיני. גם מבעד לטשטוש, ראיתי את אליענה מביטה בי אחרת, ללא הלעג או המלאכותיות.
"אל תקנא בו. נכון שאני מאוהבת בו, אבל כמו ז'אן פול יש אלף. הוא לא היה מסוגל לעשות את מה שעשית היום עבורי."
קצה חבל מתחיל לרדת אלי, אל קרקעית הבור.
"אין אנשים שמסוגלים למה שאתה עשית היום. גיבור שלי."
אני אוחז בחבל שמתחיל למשוך אותי למעלה.
"ספי?"
ראייתי התבהרה. אליענה התבוננה בי. חושפת בפני את נפשה.
"אהבה חשובה פחות ממה שחושבים " אמרה.
"מה חשוב יותר מאהבה?" לחשתי.
"האמת" אמרה.
ואז קיבלתי את דיבור האמת שלה, המהיר, הירוי, החד כתער:
"אנשים מספרים סיפורים על אהבה. אבל הם מדברים על בלונים ריקים מתוכן שאחריהם הם רודפים, כי כך בנו אותם. מה שאתה קורא לו "אנשים" הם לא יותר מבובות על חוטים. אם תבין זאת, תבין אותי. תהיה איתי ממש."
שתקתי. לא מבין.
"תראה למשל את התמונה הזו שלי ושל ז'אן פול מתנשקים בשקיעה. אתה לא מצטמרר מהשילוב של חוויה וחוסר חופש? זה כאילו שבמאי ליהק אותנו לשחק קלישאה של זוג מאוהב, והבדיחה המרה היא שאנחנו באמת מרגישים אהבה. אתה לא תופס את הרמאות?"
"אני אוהב אותך" מלמלתי.
"נכון, אבל אהבה יש כמו זבל. אם תקבל את מה שאתה מייחל אליו, תצעד איתי יד ביד על החוף. תהיה מוקסם במשך שבוע. בשבוע השני כבר תתרגל. בשבוע השלישי כבר תנטור לי, או תקניט אותי. תוך חודשיים כבר אהיה היבט רגיל של הסביבה שלך. תוך חצי שנה תרגיש כבול. תוך שנה תבגוד בי או תרצה לבגוד בי ותשנא אותי על כך שאתה לא עושה זאת. אתה לא מזהה את התבנית הזאת מסביבך? חוק טבע שכולם באופן אידיוטי כמהים לממש?"
הבטתי בה. אף פעם לא דיברו איתי כך. יופייה קיבל אופי מתכתי. אהבתי אותה ברגע זה בגלל חכמתה.
"במקום ההבל הזה, בוא איתי. יחד. אל המכונה, אל החוטים שמחברים את הבובות לבובנאי שמפעיל את התאטרון הזה."
הייתי מותש מכדי להבין את הדימויים שלה בקצב בו רקחה אותם.
"שמעת על איקרוס?"
הנהנתי.
היא הביטה בי בחשד.
"מי היה איקרוס?" שאלה, מחליטה לבחון אותי דווקא ברגע זה.
"הוא עף קרוב מדי לשמש," השבתי, "ואז הדבק שחיבר את כנפיו נמס, והוא נפל לים ומת. נכון?"
"נכון." אמרה, "ועל דדלוס שמעת?"
שתקתי
"שמעת?"
"לא" מלמלתי
"דדלוס היה האבא של איקרוס. הוא זה שבנה לו את הכנפיים, והזהיר אותו שצריך לעוף לא גבוה מדי ולא נמוך מדי. באמצע."
שתקתי.
"אתה יודע מה קרה לדדלוס?" שאלה
לא השבתי.
"הוא שרד" אמרה. "אבל עליו לא שמעת" הוסיפה.
שתקנו.
"לא תקבל ממני אהבה, ספי, אבל תקבל ממני משהו אחר"
"מה?" לחשתי
"ברית" פסקה, חותכת את האוויר.
"כשאיקרוס התרסק, היו מתחתיו אלפי ז'אן פולים שחיו חיים שלווים, רגילים, ושמחים הרבה יותר. דדלוסים שידעו לעוף באופן מתון, לחיות באופן פושר."
הבנתי לאן היא חותרת, ולא רציתי ללכת לשם...אבל לא העזתי להסיט את מבטי ממנה. יופייה היה מסנוור.
"אז עכשיו אשאל אותך שוב, לא דרך טפסים, ולא דרך התניות ומניפולציות: 'מה אתה רוצה להיות, ספי?' ותשיב לי בכנות, כי אתה חייב להבין שזו הפעם האחרונה שאדבר איתך באופן הזה, אחרת אני הורסת את כל המחקר. אתה מבין?"
"כן"
"מה אתה רוצה להיות: ז'אן פול או איקרוס?"
"ז'אן פול" אמרתי, בוש באמת נטולת הגבורה שלי
"אבל זה לא יהיה איתי." אמרה. "איתי תוכל להיות רק איקרוס"
"אז איקרוס" אמרתי ועצמתי את עיני.
