בית קברות למחשבות

פעם ראשונה שהשארנו לעוזרת מפתח לדירה, כסף, חומרי ניקוי והוראות (בבערך-כאילו כי תכלס הספרדית שלי רק asi asi),

והיא פשוט נכנסה ויצאה כשהיינו בעבודה.

תחושה מוזרה, לתת לאדם זר לגעת לך בדברים.

ועוד ללא פיקוח.

ובכלל מוזר שיש עוזרת כי למי יש כסף לזה (מסתבר שלי יש, מאז שסיימתי להיות סטודנטית ענייה... חיים טובים...)

חוזרת הביתה.

ריח של אקונומיקה.

מחייכת וחושבת לעצמי, איזה כיף לצאת מבית מטונף ולחזור לבית נקי ומסודר.

asi que es la vida.

מתפננים בבית עוד כמה שעות,

אוכלים וזה,

מגיע הזמן ללכת לישון.

נכנסת לחדר האמבטיה לצחצח שיניים.

קולטת משהו על מברשת השיניים.

מתקרבת.

ואז כמו בסרטים, ממש בהילוך איטי, מושכת ממברשת השיניים גוש שיערות שלי/של הכלב + אבק + god knows מה היה שם.

מבט מבועת על הפנים.

בלבול מוחלט לגבי מה בעצם אני רואה פה.

לוקח שנייה להיזכר שהייתה עוזרת.

ושזה לא היה ככה בבוקר כשיצאתי מהבית.

וש - ווט דה פאק.

אבל אולי נפל לה, אומר בןזוג, אין מצב שזה בכוונה.

היא לא מטורפת.

אני מתפתה להאמין לו אבל אז חושבת שוב...
השיט שמשכתי היה דבוק טוב-טוב-טוב.

כזה של ״ניקיתי עם זה את הכיור״.
כזה של ״ניקיתי עם זה את הכיור למרות שברור שזו מברשת שיניים ולא מברשת לניקיון ועל הזין שלי כי מה תעשו״

בןזוג קצת מופתע מהתגובה שלי.

למה להניח שהיא עשתה משהו דוחה ומשוגע כזה? למה לא להניח שזו הייתה טעות?

אבל הראש שלי ממשיך לפעול.

לא, זה לא סתם שהיא השתמשה לי במברשת השיניים כדי לנקות את הכיור,

זה לא סתם מרושע,

זה פאקינג גאוני.

היא לא עשתה עבודה מרושלת בניקיון הבית,

לא גנבה שום דבר.

וזה דבר כל כך קטן... כל כך קשה לומר בוודאות מה קרה ולמה...

fucking evil genius.

זה ניצחון קטן של מנקה ממורמרת על כל החראות שהיא צריכה לנקות להם את הבתים.

כל העשירים המפונקים עם הדרישות המטומטמות שלהם של להשתמש רק בסמרטוט הכחול לרצפה או לא לשפוך יותר מדי אקונומיקה כשמנקים את האמבטיה.

על כל הדוחים שמשאירים סימני חרא על השירותים או שיוצא להם ריח של שפיך מהפח בחדר.

על כל אלה שהיא בלתי-נראית עבורם.

בשולי החברה.

לא. מה שקרה כאן... זה ממש מתוך פייט קלאב.

זו הפעם האחת מתוך מאה שאתה תופס מישהו מחבל לך בדברים - במברשת שיניים, באוכל במסעדה, במיטה במלון.

וכשמתחילים לחשוב על זה, שזה קצה הקרחון, אז כבר אי אפשר שלא לחשוב על זה.

זהו. הלך עליי. לעד אדמיין שיורקים לי במנה או משתינים במרק.

מנקה מזדיינת.

בןזוג כבר צוחק.

ואוו... לקחת קשה.

כן, אני עונה.

ובראש חושבת שאני גם יודעת מי שתל שם את המחשבות.

סיפור אמיתי.

בהשראת פוסט נפלא זה