לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בחוות הרכיבה

79 הפרקים בבלוג זה מתארים התרחשויות שעברתי בגיל 16 בחוות רכיבה. מי שמגיעים לכאן ורוצים לשקוע בקריאה, מוזמנים להתחיל מהפרק הראשון (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=717497&blog_id=106181) ולהמשיך משם...
לפני 6 שנים. 6 באפריל 2018 בשעה 4:43

בחוות הרכיבה (16)

 

 

 

"תביט ספי", עצר אנדרה לרגע ללגום מכוס המים שמולו. אני יודע שהוא מחפש ניסוח שלא יגרום לי לצאת מהקליניקה. "אתה אדם חופשי, וזכותך לפרסם מה שאתה רוצה איפה שאתה רוצה. אבל החלטנו שכדי שלכל זה יהיה ערך טיפולי, אתה מוציא דברים רק אחרי שאנחנו מלבנים אותם בחדר הזה."

 

שתקתי.

 

הוא נשען לאחור כדי להביט בי. "אני טועה?" שאל.

 

"תקשיב, אנדרה, עברתי כבר את השלב בחיים שנוזפים בי."

 

"אני לא נוזף בך", אמר, "אני מחויב לטובתך. אתה רשאי לשנות כל דבר שהחלטנו עליו, אבל בוא נדבר על זה קודם."

 

לא עניתי. אנדרה הוא המטפל השלישי שלי. אני לא רוצה לעזוב גם אותו.  

 

"מה פתאום כתבת שם על דיאבולו ובוטן? הסכמנו שאתה לא מתכוון לתאר את הרקונסטרוקציה המינית. עלולות להיות לזה השלכות. לך תדע מי קורא את זה ומה יכתבו לך."

 

"זה היה רעיון שלך," הזכרתי לו, "לשתף בזכרונות שלי קהילה שמסוגלת לתת לי – איך קראת לזה – 'ואלידציה'."

 

"כן, אבל לא ככה. לא בלי בקרה."

 

הוא שתק. מהסס.

 

"מה?" שאלתי

 

"ראיתי גם מה שאתה משיב שם לאנשים. על 'הרמפה', על 'חי-צומח-דומם', על 'העץ'."

 

"אז?"

 

"חלק מזה לא הבאת לכאן, אלי, לשיחה עם איש מקצוע שמחוייב אליך. אתה מתכוון לחשוף את זה שם בפני השד יודע מי?"

 

הוא כעס באמת.

 

"אתה מקנא?" חייכתי

 

"לא מקנא." הוא הרים עוד קצת את קולו. "חושש."

 

"ממה אתה חושש?" רציתי להרגיז אותו עוד קצת.

 

"אתה עלול להיפגע."

 

"עד לרגע זה, אף אחד שם לא פגע בי."

 

"אתה חושב שזה לא יכול להשתנות? תן לי להגן עליך. אני רוצה שתפיק תועלת מהחשיפה אבל שלא תסתכן כך." הוא הזיע למרות המזגן.

 

לא יכולתי להתווכח עם זה. הבטתי מסביב בקליניקה המשמימה שלו: שטיח חום, שולחן חום, כורסאות חומות ("תגיד, כשעיצבת כאן פשוט נכנסת לחנות וביקשת שיתנו לך כל דבר חום שיש להם במלאי?" שאלתי אותו כשנפגשנו לראשונה. "למה אתה אומר ככה?" השיב מיד נעלב, "יש גם את זה." אמר והצביע על גליל נייר טואלט צחור שהיה מוטל על שולחנו. כך הוא קנה אותי – גם ההומור, אבל גם הבחירה בנייר טואלט במקום הקופסאות המעוטרות של ממחטות שפסיכולוגים אוהבים להשקיע בהן, אולי כי זה הפריט היחיד בו הם מרשים לעצמם לחרוג מהניטרליות שהחלל הטיפולי אמור להקרין...)

 

"תבין, ספי, ההזדהות שאתה מקבל ממי שקוראים אותך עלולה לבלבל אותך."

 

"למה שאתבלבל?"

 

"כי אלה אנשים שאוהבים משחקי שליטה. כך הם גם קוראים אותך. לכן הם גם מתגרים ממה שאתה מתאר."

 

"אז?"

 

"מה שאתה עברת ... בוא נאמר... לא היה משחק שליטה."

 

"עברתי משהו דומה."

 

"לא! זה לא דומה!" לאנדרה יש במרכז מצחו וריד לולאתי שמתנפח ברגעים שהוא רוצה להרים את הקול אבל מבליג. (אנדרה הוא הפסיכולוג הראשון שלי שמרשה לעצמו לצעוק עלי. פרט לנייר טואלט, גם בגלל זה אני עדיין איתו...)

 

 "השפלה עבורך ועבורם מציינת דברים שונים. המלה זהה, אבל המשמעות שונה לגמרי."

 

"לא בדיוק."

 

"כן בדיוק. אל תחשוב שהם מבינים אותך." הוא לא התנצח איתי, אלא שיתף אותי במידע מצער.

 

תורי להתרגז.

 

"כל הכבוד לך: מה שאתה אומר לי, בעצם, זה שגם כשאני משתף אני נשאר לבד."

 

"כן. אתה נשאר לבד."

 

שתיקה

 

"מה שאתה כן מקבל הוא כוח של קבוצה. בגלל שהסיפור שלך מגרה אותם, הם לא מציבים אותך מיד במקום סוטה. וגם זה חשוב."

 

"לא בטוח שאתה צודק." אמרתי. "מבינים אותי שם יותר מההבנה שזכיתי לה אצל אנשי מקצוע." חשבתי לרגע, "ובעצם אני רוצה גם לכתוב על השיחה הזאת ביננו." הוא נשף בקוצר רוח. "אם אין לך התנגדות."

 

"אין לי התנגדות, ספי. אין לי התנגדות. תעשה מה שאתה רוצה. ההתנגדות היא שלך."

 

"איזה התנגדות?"

 

"התנגדות לטיפול." מבטינו נפגשו, "אתה מתנגד לטיפול, כל הזמן."

 

הוא המתין, וכשלא השבתי לו הוא המשיך:

 

"כשאתה שובר את הכלים, כשאתה כותב להם על "מכלאה 3", אתה מתנגד לטיפול. זה מה שצריך לעניין אותנו בחדר הזה."

 

הבטתי מעליו. המוזרות של התאורה בחדר שוב בלטה לי: שלוש נורות אגסיות השתלשלו מהתקרה מעל כורסתו. האור הרב-כיווני הזה העניק לאנדרה מראה שהזכיר מנהיג מאפיה בסרט ישן ... חייכתי.

 

"הנה" הוא רטן, "הנה אתה עושה זאת שוב".

 

"מה? מה עשיתי עכשיו?"

 

"בורח מהטיפול. על מה חשבת עכשיו?"

 

שתקתי. חשתי נזוף.

 

"אתה רואה?" אמר בניצחון. "אתה כמו בועת סבון: מתפוגג ברגע שמצליחים לגעת בך."

 

רציתי לסתום לו את הפה.

 

"חייכתי כי שאלתי את עצמי אם גם אתה מתגרה."

 

"ממה?"

 

"ממה שאליענה עשתה לי."

 

תורו לשתוק.

 

"זה מגרה אותך, אנדרה?" לחצתי, משתמש בשמו.

 

"למה אתה חושב שמעניין אותך לדעת אם אני מתגרה או לא מתגרה ממה שעברת?"

 

"לא יפה. לא יפה לענות על שאלה בשאלה." הקנטתי אותו.

 

"טוב. אתה צודק. זה לא יפה. אז אני לא אשאל אותך. אני אציע לך הסבר למה התעניינת פתאום, out of the blue, במה שמגרה אותי."

 

המתנתי לבאות בחשש. אנדרה יודע להיות חריף. הוא גם לא מהמטפלים שממתינים שהתובנות יגיעו מהמטופל. לפעמים הוא מחליט לקצר תהליכים.

 

"השאלה הזו צצה אצלך כשהזכרתי את 'מכלאה 3'. מעניין למה." כאן הוא עצר. מאפשר לשאלה להדהד בי מעט. רק אז המשיך:

 

"אולי כי אם אני מתגרה מהסבל שלך, זה לא מתיישב עם זה שאמור להיות אכפת לי ממך."

 

"כנראה". אמרתי.

 

"אבל מדוע? למה שזה לא יתיישב?" הוא רכן קדימה, "הרי כל שני וחמישי אתה מספר לי שאליענה לא רק התעללה בך, אלא גם אהבה אותך. לא?"

 

התחלתי להבין להיכן החלאה חותר ...

 

"אבל אם השילוב בין אהבה ואכזריות מסתדר לך אצל אליענה, זה גם אמור להסתדר לך אצלי. לא?"

 

הוא שתק. לפי העברת הלשון הזריזה על שפתו העליונה, ידעתי שהוא מכין את עצמו לדקירה. כמו טורף.

 

"מצד שני: אם זה לא מסתדר לך אצלי, אולי זה לא אמור להסתדר לך גם אצלה..."

 

לא נתתי לו להמשיך:

 

"כמו שלך לא מסתדר שאימא שלך מצצה לכל כך הרבה גברים לפני שהיא פגשה את אבא שלך."

 

הוא הביט בי ממושכות (אנדרה הוא גם הפסיכולוג הראשון שלי שלא הצלחתי להעליב.):

 

"אולי כי בשביל לעבור את כל מה שעברת, היית חייב להאמין שהיא גם אוהבת אותך."

 

"כמו שאבא שלך היה חייב להאמין שאימא שלך בתולה." סיננתי.

 

אבל אנדרה הוא טפלון...

 

"כי אחרת מה שהיא עשתה לך הוא בלתי נתפס."

 

"כמו שאבא שלך לא יכול לתפוס מה עבר על הכוס של אימא שלך"

 

"למה, בעצם, אתה חושב שהיא אהבה אותך? היא כתבה אפילו במפורש ביומן שלה שלא."

 

"היא אהבה אותי."

 

"איך אתה יודע?"

 

"יודעים."

 

"ספי. צר לי. מה שהיא עשתה לך לא עושים למי שאוהבים..."

 

"אה כן? לקחת את זה מקטלוג האהבות האפשריות שמחלקים לפסיכולוגים, או שאלוהים לוחש לך עכשיו באוזן?"

 

"זה לא אהבה."

 

"זה כן. אין לך מושג. המונחים שלך לא מתאימים למישהי כמו אליענה או למה שהיה בינה לביני."

 

"מה היה ב'מכלאה 3' "?

 

"בן זונה!"

 

"אתה רוצה לספר לי סוף סוף?"

 

"אתה רוצה להיות מאושפז לשחזור לסת סוף סוף?"

 

"אנחנו שוב מתקרבים לזעם שלך. בכל פעם שזה קורה, אתה חש איום זהותי, מקלל כמו ילד, ונוהם כמו חיה."

 

"מה אתה יודע על לנהום כמו חיה?" קולי רעד למרות שניסיתי לשלוט בו.

 

"לא מה שאתה יודע." הודה.

 

 

*

 

 

"תנהם כמו חיה, ספי!" הורתה אליענה.

גרגרתי משהו. חשבתי שזה נשמע כמו נהמה.

"מגוחך!" פסקה אליענה. "נסה שוב".

 

התבוננתי בה חסר אונים. היינו כבר שעה בתוך האימון הזה, בתחילתו של שבוע שלם שאליענה הקדישה למה שהיא כינתה 'חי'.

 

     את רעיון המסגרת ל'חי', היא פרסה בפני מספר ימים קודם לכן – בגלל "הברית" בינה לביני, אליענה הקפידה להגדיר עבורי את היעדים השונים של הניסויים שהיא עורכת בי. היא הייתה מסבירה את הדברים באופן מופשט, ואחר כך באופן מוחשי יותר, עד שהבנתי. באופן זה הפכתי גם מושא של המחקר, אבל גם שותף.

 

   גם חלוקת הזמנים של הפרויקט המחקרי הייתה קפדנית. סוף מאי הוקדש למה שהיא כינתה "עבודת תשתית". יוני היה "חודש הניסויים". על יולי תשמעו בהמשך (או לא...). את יוני היא חילקה לארבעה שבועות. הראשון עסק בדיאבולו ובוטן והאפשרות לנתב מחדש תשוקה כך שהיא תהיה מצומדת לחוויות של השפלה. אליענה תמיד כרכה את הדברים עם פמיניזם: "כשאישה מתעוררת מינית ברגע בו גבר רואה בה חפץ, בעצם מתקיים מיזוג בין תשוקה להשפלה. אתה מבין ספי? אז כדי לבדוק האם משהו כזה הוא טבעי ומולד (ואז אין כל כך מה לעשות בנוגע אליו), או צימוד נלמד, אני צריכה להראות שניתן לנתק ולהרכיב מחדש זיקות כאלה, ולעשות זאת גם אצל גבר."

 

     בשלושת השבועות הנותרים של חודש יוני, אליענה רצתה להוביל אותי למקום תת-אנושי ולהטעינו בתשוקה החדשה שהיא נטעה בי בשבוע הראשון. דיאבולו היה המיניות שלי כאדם, המיניות האסורה. בוטן היה המיניות המותרת שלי, המיניות שלי כשאני תת-אדם. את הדהומניזציה הזו חילקה אליענה לשלושה שבועות: חי, צומח, דומם.

 

כן. כמו במשחק...

 

אני לא מתכוון לספר כל מה שזה כלל. גם את מה שכבר סיפרתי לא חשבתי שאחלוק כאן. אבל החלטתי שאני גם לא רוצה להשאיר את זה נעול בארון ...

 

 

*

 

 

"אתה יודע למה אתה לא מצליח?" היא שאלה, עומדת מעלי עם גופיה אדומה והחצאית המשובצת הירקרקה ההיא. "אתה נכשל פעם אחר פעם" המשיכה, לא ממתינה לנסיון תשובה ממני, "משום שלא בחרת בחיה מסוימת. אתה חייב להחליט איזו חיה אתה."

 

"אני.." ניסיתי, "אל תענה לי!" קטעה אותי, "אנחנו לא מדברים. איך תהיה חיה אם תדבר?"

 

שתקתי נכלם, רובץ כך על הרצפה מולה בבגד הים שלי – הלבוש הקבוע שלי בחודש הזה.

 

"אתה תחליט, ואני אנחש איזו חיה אתה."

 

התלבטתי מעט, ואז נשכבתי על גחוני. התחלתי לנוע מצד לצד באיטיות, מצמיד את אמותיי לירכי. הקפדתי על תנועות עגולות. באופן הזה התחלתי לזחול לכיוון מרכז החדר.

 

"bon. הנה. אתה נחש. לא. רגע. אולי תולעת. רגע ... איך אני אדע?"

 

היא התלבטה משועשעת מהמשחק בעודי מתפתל כך מולה על הרצפה.

 

"יש לי רעיון. אם אני אדרוך עליך כך" את זה היא אמרה תוך כדי הנחת מגף הרכיבה שלה על עורפי, "אז ... אם אתה נחש, אתה תילחם בי ותנסה להכיש אותי. אבל אם אתה רק תולעת, אתה סתם תפרפר כך עד שתמות."

 

לא רציתי למות. אז סובבתי את ראשי מנסה להזריק לכף רגלה שבמגף את הארס שבשיני.

 

"אוי, נחש! נחש ארסי בחדר שלי!" היא קראה בבהלה. המשכתי להתפתל מתחת למגפה, ולנסות ולהכישה. תנועותיי הפכו חדות ועזות יותר, עד שניבי כמעט והצליחו להינעל על סוליית מגפה.

 

     אליענה משכה ממני את כף רגלה, ונמלטה. שלחתי את לשוני הארוכה אל מחוץ פי והרחתי את האוויר, מקבל תמונה ברורה של החדר. בת האדם חיפשה מקום גבוה. לפי הרטט של הריצפה, ידעתי שהיא רצה למיטה שלה. זעזוע נוסף של הריצפה לימד אותי שהיא ניתרה לעמוד על המזרון. דלקתי בעקבותיה, זוחל במהירות על רצפת העץ. תוך שניות ספורות הייתי מתחת למיטה, מקפל את כל לולאות גופי מתחתיה. הבטתי למעלה. על פי השקעים במזרון, יכולתי לדעת בדיוק היכן בת האדם עומדת ולאן פונה גופה. ניסיתי לשמור על שקט מוחלט. הרגשתי את גופה מעלה חום מעלי. הוצאתי שוב את לשוני, מריח את החרדה שלה.

 

     בת האדם נעה בעצבנות מעלי. המתנתי. כמו שאני יודע לעשות כשאני צד עכבר. חיכיתי לרגע בו היא תתקרב יותר מדי לאחת מקצוות המזרן. לא זזתי. בת האדם החליטה לנסות ולהביט בזהירות אל מתחת המיטה. עיני חלשות, אבל על פי השקעים שמעלי, ידעתי שעכשיו היא כורעת על המזרן, ומתקדמת כדי לשכב ולהציץ למטה אלי מאחד הצדדים – היא הרי לגמרי תלויה בחוש הראייה. ההזדמנות שלי הגיעה. כשהיא נשכבה, טיפסתי במהירות אל המיטה מן העבר השני, באזור בו חישבתי למצוא את רגליה.

 

    המארב שלי היה מושלם. ברגע שבת האדם הנמיכה את ראשה אל מתחת למיטה, היא ראתה לזוועתה את ראשי מטפס אל גופה מן העבר השני של המיטה. קרסול מגפה היה בדיוק מעל פי הפעור. באחת נעצתי בה את שיני. אבל מעשה שטן, בת האדם הספיקה להסיט מעט את רגלה, כך ששיני לא הספיקו להינעל על שוקה ולהזריק לתוכה את הארס, שללא ספק היה ממית אותה מיד.

 

   בת האדם צווחה באימה, וברגלה השנייה בעטה בעוצמה בפני. היא דילגה מהמיטה ורצה למטבחון. צנחתי מיוסר מכאב הבעיטה מהמיטה. הרגשתי טעם מתכתי של דם בפי. הפציעה ציננה את רוח הקרב שלי. הייתי חלש ומבולבל. פתאום הבנתי עוד משהו, שבמצבי הנוכחי אני גם חשוף לפגיעה מצד בת האדם.

 

     שלפתי החוצה את לשוני כדי לרחרח את האוויר. היא לא הייתה קרובה. גם את חום גופה לא חשתי. היא כנראה עדיין הייתה באזור אליו היא נמלטה. רעדתי. ער לסכנת החיים בה אני נתון. התפתלתי אל כיוון הדלת, מנסה להימלט מהבקתה. ידעתי שבת האדם חזקה ממני ושאני חייב להימלט. זחלתי מהר ככל שיכולתי, אבל הפציעה האטה אותי.

 

    רעד רצפת העץ הסגיר את צעדיה, המתקרבים אלי במהירות מאחור דווקא כשכבר הגעתי לדלת. "אתה לא תברח מכאן! ממש לא." הרגשתי משהו עצי ננעץ בעורפי ומועך אותי. "נחש ארור! אתה חושב שתסתתר באיזה חור ותחזור אחר כך להכיש אותי? אתה טועה. אני מחסלת אותך עכשיו!" הלחץ על עורפי גבר. משהו כבד מיסמר אותי אל הרצפה. התפתלתי כך, מנסה להסתובב. כשהצלחתי להפנות מעט את ראשי, הבנתי שבת האדם מצמידה אותי לארץ עם מטאטא. אבל עכשיו, אחרי שהסתובבתי אליה, המטאטא לחץ על גרוני.

 

     פרפרתי מתחת לבת האדם, מאדים וצמא לאוויר, שולח החוצה את לשוני ולוחש. ניסיתי להתפתל כך שאוכל להכות אותה בזנבי, אבל בת האדם הייתה מהירה ממני, ודלגה מעל הזנב המצליף לכיוונה. היא פשוט הניחה לי להתיש את עצמי בהתפתלויות הללו. כשנחלשתי היא מיסמרה את פלג גופי התחתון באמצעות מגפה. בשתי רגליה היא נעמדה על אזור חלצי, מונעת ממני תנועה, פרט לרטט חסר ישע של קצה זנבי. עכשיו היא הייתה פנויה לגמרי לסיים את מה שהתחילה. בזהירות מוקפדת היא כיוונה את המטאטא כך שילחץ בדיוק על הגרוגרת שלי.

 

"עכשיו אתה תמות, נחש מתועב!" ירקה, ונשענה על המטאטא. קצף החל לצאת מפי הצמא לאוויר. לשוני יצאה מפי עוד מספר פעמים כאילו להריח את האוויר בפעם האחרונה. במבטי המתערפל ראיתי את בת האדם מחייכת בניצחון לשמע חרחורי הגסיסה שלי.

 

וכשפרפורי פסקו, בת האדם פתחה את הדלת שהייתי כה קרוב אליה, ובקצה מגפה בעטה בגועל את גווייתי אל מחוץ למפתן חדרה, אל קצה שלוש המדרגות שהובילו לבקתה. מניחה עלי את סוליית מגפה היא סיננה בשנאה, "בבוקר נשליך אותך לפח האשפה", ובתנועה חדה גלגלה את גופתי במורד המדרגות...   

 

 

 

פלייפול - זאת הפעם הראשונה שתיארת קמצוץ ממה ששקורה שם בקליניקה. עבורי, זאת היתה הפעם הראשונה שהתחלתי לתהות מדוע פנית לטיפול מלכתחילה. האם אתה מנסה לשנות את מיניותך, ולהפסיק להיות נשלט? אולי אתה רק מנסה להבין את עצמך טוב יותר?

כתבת (בפורום), שאתה עדיין אוהב את אליענה. עכשיו אתה כותב שלדעתך היא אהבה אותך, אז איפה הבעיה?
לפני 6 שנים
סווריןן - תודה Playful. נוגע בי האופן בו אתה חושב עלי מבעד למה שאני מספר. השאלות שלך לעניין.
אני לא מנסה לשנות את המיניות שלי היום. אני שלם עם הנשלטות שלי, על גווניה.
אבל לתפוז המכני שעברתי יש מחיר, אפילו במסגרת של יחסים שכללו ממד של אהבה - וכמו שאתה מבין, המטפל שלי שולל מכל וכל שהייתה שם אהבה.
פיסית: אני לא ישן לילה שלם מזה שלושים שנה ולשמוע שעטות של סוס יכול לעורר אצלי התקף חרדה.
רגשית עברתי לא ארוע טראומטי בודד, אלא תקופה ממושכת של טרואמה חוזרת ומתמשכת. האנלוגיה הטיפולית היא של מי שהיה בשבי. העובדה שהייתה שם אהבה לאו דווקא הופכת את המצב הזה לפשוט יותר לעיכול. במידה מסויימת זה הפוך - אם אליענה הייתה רק מפלצת ורק מעוררת שנאה אצלי, כנראה שיכולתי להתמודד עם כל זה ביתר קלות.
לכל זה יש השלכות בחיי היום יום, ובקשרים עם אנשים יקרים לי.
בכל אופן, קיבלת על קצה המזלג תשובה לשאלה נכונה.
מקווה שאתה מקבל בהבנה שאיני יכול לשתף ביותר.


לפני 6 שנים
פוצ'י - איזה צירוף מקרים מעניין זה שגם לבן זוגה של דה-בובאר קראו ג'אן-פול.
לפני 6 שנים
סווריןן - כן. נכון. חשבתי על זה לא פעם אחר כך. כי ז'אן פול ההוא היה די מגעיל לדה בובואר, וכפה עליה לקבל כל מיני קשרים שלו. אצל אליענה, אם כבר, זה היה הפוך...
אבל אני לא חושב שהיא בחרה בו בגלל שמו... בכל זאת... אפילו היא...:-)
לפני 6 שנים
פלייפול - בלבלת אותי: ז'אן פול (של אליענה, לא של דה-בובואר), לא אמור להיות שם בדוי?
לפני 6 שנים
סווריןן - לא. לא שיניתי את שמו האמיתי. האנונימיות לא נפגעת ממילא עם שם פרטי נפוץ כל כך, והקשר שמח"א מצאה למעלה היה מעניין מספיק בכדי שלא אשנה אותו.
לפני 6 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י