לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני שנה. ראשון, 8 באפריל 2018, בשעה 22:34

ימים של טירוף, המון המון רעש רקע ושום הגיון. רגעים של דממת מוות בין רגעים של טירוף מוחלט. כאוס. מרגישה כבקרבתה של סופת טורנדו, רק שהאדמה החרבה שרק לפני רגע פרחה, היא חיי שלי. באחת הבדיקות האחרונות (אחת מיני רבות) שעשו לי מצאו גוש פעיל על אחד האיברים הפנימיים. הסחרור שנכנסתי אליו קשה להסבר. בשלב הזה אין זה כבר משנה שפיר או לא (רוב הסיכויים שכן). הבטן מסוחררת, הראש נטרף, אני לא מצליחה לחזור לאיזון וקשה לי להביא לעבודה 70% מעצמי, כל שכן ה110% ממקודם. בא לי לדפוק את הראש בקיר. כאבים באים בגלים, אחרי שכבר הייתה הפוגה יחסית בתדירותם. אף מומחה לא יודע להסביר מהיכן הם באים ואיך להעלים אותם. כך או כך הגוש יכול להסביר רק חלק קטן מהכאבים, אז בכל מקרה הסאגה לא נגמרת כאן.

שני הגברים שלי עוטפים אותי בחום ברמות שבאמת לא יכולתי לבקש יותר.. התמיכה מסביב לשעון. מעט הקרובים ששתפתי גם עוטפים אותי עוד לפני שאנחנו בכלל יודעים אם יש סיבה לכל הטירוף הזה. הפחדים שלי אינם קשורים למוות. בכלל לא. ברור לי מאליו שהתרחיש היחידי שיתקיים הוא זה שבו אני עוברת מעל זה, מחליקה כאילו זה כלום. יש לי את כוחות העל טבעי לצידי.. חחח.. מכשפה רוסיה בקנדה חפרה לי בשכל לפני שנה בדיוק (פחות שבועיים שלושה) על שני דברים. האחד הוא שבריאותית לא יקרה לי שום דבר רציני ומובטחת לי אריכות ימים כל עוד אשמור על עצמי משטויות, והשני זה שאני חייבת לעשות ילד אחרת אני לא אוכל לחיות עם עצמי, כי זה הגורל שלי, להיות אם. אז...  אם היא טעתה לגבי המחלה אז אני אולי אהיה חולה אבל זה אומר שאין לי גרזן מצפוני צמוד לצוואר בעניין הילדים. אם היא צדקה לגבי המחלה, אני אולי אהיה בריאה כשור אבל אני צריכה להכין עצמי להשלכות של הבחירות שלי. אני לא יודעת אם אני רוצה להוכיח שהיא צודקת או שהיא טועה. באף אחד מהתרחישים אין ממש אושר. מצד שני, מי מאמין בימינו בכלל בכל השטויות האלה.. 

אז.... עשיתי קעקוע חדש :) ה-20 במספר. פעם ראשונה שיצאתי מהסטודיו בלי לשלם. אני מניחה שהשבוע נצטרך לטפל בעניין התשלום. אין בי שום רגש בעניין. אטימות מוחלטת. אז החלטתי והבטחתי וסיכמנו, ואני במילה שלי תמיד עומדת, בלי נסיבות מקלות. אז השבוע נסשן את הבחור. אני רוצה להגיד שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאעשה דבר כזה. אבל מי יכול להתחייב למשהו בעולם הזה..

ואולי הכל מתחיל ונגמר בחסכים שנצברים. כמות הסקס שאני חווה בשבועות האחרונים ירדה משמעותית. הייתם חושבים שעם שני גברים יהיה לי סקס עדלאידע.. אז זהו ש...לא. לא קרוב אפילו. שניהם יחד ממלאים מכסה של יזיז. אחד. גם אם נטען שזה זמני, מכורח כל מיני נסיבות איש איש בחייו, עדיין אני מוצאת עצמי מתוסכלת כשאפילו במעט הסקס שישנו אני לא מצליחה להיכנס איתם לפינות של טירוף חייתי, אין סשנים, אין מתיחת גבולות או השד יודע. יש הרבה רוך וחום ואמפתיה. יש הרבה אהבה וחברות ונתינה וזה מושלם בדרכו אבל ככ שונה ממה שאני צריכה כדי לשרוד את התקופה הזאת. בראש שלי אני מרגישה שהם עסוקים בלהיות לי אמא אווזה ושכחו להיות המאהבים, הסוטים הגדולים שלי. כבר כמה פעמים כמעט ואמרתי להם את זה. אבל לא הצלחתי להוציא את המילים. אולי כי אני גם צריכה את החום הזה. החיבוק העוטף וההבטחה לימים קלים יותר. ולא בטוחה שיכילו את שני הצדדים בעת ובעונה אחת. ואולי כן ואני סתם מתנהגת בטיפשות. 

עם דבר אחד אני לא יכולה להתווכח, וזה המחסור בתחושה של מיניות וסקסיות עוטפת את כולי. או במילים פשוטות, לא מרגישה סקסית.  חשבתי במשך זמן מה שזה נבע מהקשיים שאני חווה מעת לעת עם דימוי הגוף החדש שלי.. אבל הבנתי בשבוע האחרון שזה לא זה. או לפחות לא רק זה. זה יותר הצורך להרגיש נחשקת. הגבר שלי, החבר הכי טוב שלי, מרגיש לי יותר ויותר ככזה מיום ליום. ואם נמשיך ככה ונגיע לסקס פעם בחודש אני אתרגל גם לזה ועם הזמן יהפוך משהו נוסטלגי נעים וטיזינג הדדי. הזמן ביחד כייפי, עושים דברים כייפים, ואז קרה הרגע הקטן הזה שהוא מציע לי לבחור בין סקס לאוכל, ובלי לקחת אויר אני ישר בוחרת באוכל. לא צריך להכיר אותי יותר מדיי כדי לדעת שגם אם התחרות בין סקס לאוכל עשוייה להיות צמודה, הסקס אמור תמיד לנצח. משהו השתבש. זה נורא ואיום. הרעיונות שלי לפילפול לא יהיו טובים יותר משלו. אבל מרגיש לי שהוא מרגיש נוח להיות לי אם ואחות, מאשר שולט אכזר אך רחום, מאהב מטריף חושים.. ואולי הכל בראש שלי. אולי רק צריכה להסביר.. שוב הצורך הזה במילים.. צריכה לשחרר. לדבר ולשחרר.

אם דבר אחד למדתי מהשנה וחצי מאז הניתוח וההתמודדות שלי עם כאב והיחס של בדסמ לכל זה, זה שכשתגמר התקופה המסריחה הזו ואני אוכל להוריד את הנשק ולמוטט את החומות... אהיה הסאבית המושלמת. התמסרות מוחלטת ומתפרקות מוחלטת. חלק ממני כמה לרגע הזה, חלק אחד חרד. למצוא עצמי מתהדרת בסימני היד הזו על הישבן.. הסימנים הקטנים על פנים הירכיים.. געגוע אמיתי. החיבוק העוטף כשהכל נגמר והעולם לשנייה אחת באמת נראה מבטיח וכלל לא מאיים להתרסק עליך. אבל איך קמים אחכ?.. לאיזו דמות.. ואיזו מציאות?

ההורים שלי לא יודעים כלום. על הבדיקות האחרונות. רציתי לספר להם לפני ליל הסדר. אחותי התעקשה שלא. בינתיים נגמר פסח ועכשיו.. אני בין חוות דעת. הרוח יצאה לי מהמפרשים ולהלחם מרגיש לי מול תחנות רוח. אז למה לספר להם? מצד אחד ידאגו בכל מקרה. מצד שני לא בא לי על טלפונים יומיומיים לשאול לשלומי והאם יש אפשרות להקדים תורים ואם כן האם עשיתי את כל זה ואם לא אז למה לא וקדימה... פאק מי!!!!  רוצה לברוח לתוך מערה חשוכה ועמוקה, ובו זמנית מייחלת לצאת מהבור הזה ולנשום. לנשום לרווחה. 

לנשום ולשרוד עוד יום. ואחכ עוד יום. עד שיהיה קל יותר לנשום. 

 

 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י