אהבה זה דווקא נחמד, למי שמאמין בה. זה אפילו נראה חמוד שאנשים מוכנים לעשות כל כך הרבה עבור אהוב/ת לבם. הם נראים מאושרים, מתרגשים כל הזמן ומתכננים תכניות לעתיד ורוד מלא נצנצים ושירים מביכים.
זה לא בשבילי.
אי אפשר לבחור באדם אחד כל החיים, אי אפשר להסתכל עליו או עליה באותה התרגשות למשך זמן, אי אפשר לסמוך עליהם עם הלב שלך. הוא כבד מדי ומתישהו ייפול להם מהידיים. אולי הנזק יהיה בלתי הפיך. סיכון מיותר.
מה כן בשבילי?
להיות רגעית, זמנית, מתוך בחירה. להופיע בחיים של אנשים, כמה שיותר מהם, לתת ולקבל מהם כל מה שאפשר ואז ללכת כשמתחיל להיגמר. להיות הדבר המרגש הזה שמכניס להם עוד קצת עניין לחיים ולהרגיש טוב עם זה שיש להם אהבות נוספות, רגילות, אולי גדולות יותר. ממני אין ציפיות.
רוב הזמן זה נפלא ורק לפעמים, ממש לפעמים, יש קול קטן שלוחש- די לשחק אותה. את מתה לאהבה.
מה שמפתיע זה שהקול הזה מגיע רק פעם בחודש, ממש במקרה כמה ימים לפני שהגוף שלי מזכיר לי שאני רק בת אדם ולא גיבורת על. סעמק. תנו לי שוקולד, זאת אהבת אמת.