ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני שנה. ראשון, 29 באפריל 2018, בשעה 20:05

חשבתם פעם שלו קיבץ אלוהים את 10 המכות יחד על מצרים, אולי התוצאה היתה מגיעה מהר יותר? היה נחסך לנו כל הקטע בהגדה לפני כן עם הרבנים שישבו לשבור את הראש עליהן, לו רצה באמת להוריד את מצרים על רגליה הוא יכל להפיל הכל יחד, או זו בצמוד לזו, ירייה אחרי ירייה עד וידוא הריגה ושחרור עמו. אבל אפילו הפרשנים הסבירו את זה בכך שהייתה מידה של חשיבות להתעללות הזו. אולי לא במילים האלה. אבל במקום להוציא ישר להורג הוא בחר בשיטה הסדיסטית יותר. אם כבר עינוי אז עד הסוף. זה אלוהים.
לא שעינוי עליון היה דבר זר בתנ"ך, לאיוב הוקדש ספרון שלם. הדת שלנו מכוערת כשמביטים בה דרך עיני הקיצוניים. אני בוחרת להצמד לדת כפי שנתפשת בעיניי. גם כשבראשי ספר ההסטוריה, רב הז'אנרים, על פני כל ספריו, הם רקע דתי, האמונה שלי היא בטוב. האלוהים שלי הוא לאו דווקא האלוהים שלך. ואם אתה בא מהמזרח יש לך מלא למכביר, רק תבחר. כל חיי האמנתי באל רחום וחנון. אבל השנה החולפת החלה להעלות סדקים.

נשכבתי על המיטה אחרי המכה הנוכחית, כאובה, לא בטוחה איזה חלק בגוף כואב יותר, עצמתי עיניים, מנסה להבין מה אני אמורה לעשות עם עצמי, התחלתי לחשוב, לא זוכרת אפילו מה, כל מה שהרגשתי בשלב הזה הן דמעות זולגות מהעיניים לאורך הלחי עד הכרית. לא הרגשתי אפילו שאני בוכה. זה מזמן לא היה לנו.  רק מעגל מאוד מצומצם בחיי האמיתיים יודע בדיוק מה שאני עוברת. רובם בכלל לא סביבי גאוגרפית. וכך, עם כל יום שחולף בכאב, עם כל יום שעובר לבדי אני מגלה עד כמה אנחנו יצורים חברתיים. הלבד שלי הורג אותי. אז אני מעסיקה את עצמי.. הראש לא תמיד פונה למקומות הנכונים ואני כבר לא מרגישה שיכולה לפנות למי שפניתי בעבר. דברים משתנים גם מסביבי.

אני צופה בימים אלה בסדרה של נטפליקס שמעוררת בתוכי הרבה מדיי שדים רדומים. תחושות מוכרות במידה. מצוקות התיכוניסטים הרגישים ובריונות בימי בית הספר. התככים, הרוע, חוסר היכולת של הקורבנות לשתף אחרים ולו כי "הם לא יבינו אותנו". הסדרה מצויינת, אבל אני מצאתי בה טריגרים רבים עבורי. הצפייה נהייתה קשה לי מפרק לפרק ובכל זאת ממשיכה. כאילו ברגע שאגלה את מה שצריך לגלות, אז אמצא גם את השלווה שלי עצמי. את האמת שלי.. 
באחד הפרקים, שחקן המפתח צועק כנגד אחת הדמויות הבריוניות "למה אני?".. בסוף הוא גם חרט לבריון את זה על הרכב. 
אני לא יודעת איפה הרכב של אלוהים מחנה. ולא חושבת שפתק בכותל ירוויח לי מענה. אז מה אני אמורה לעשות? אני לא רוצה להיות קורבן. באף צורה. לא מאדם ולא מגורמים עליונים. אבל כמה זמן אפשר להלחם כנגד הרוחות הרעות הנושבות?.. 

בשנים האחרונות דווקא ממקום של אמונה גיליתי שבין אם הוא קיים או לא, ציניות שהחיים הובילו אותי אליה העלתה בי ספקות בליבו הרחב של אחד אלוהינו.. אפילו עכשיו לא מסוגלת להשתלח לחלוטין, לשאת את השם. החינוך שהכניסו בנו כלפי הדת. בתי הספר, הסביבה.. מצחיק אותי איך בדברים מסויימים אני ככ קונפורמיסטית ובאחרים.. כאילו נולדתי לאפלה. אוהבת את הרב גוניות הזו שלי בדרך כלל. בזמננו זה הסופר פאוור שלי, זה הדבר היחידי שמונע ממני לאבד שפיותי או להרים ידיים מהעולם. היכולת בהתאם לסיטואציה נתונה להכנס לנעליה של לילית ולתת לעצמי קצת הפוגה מהעולם הדורס, לתת הזדמנות לרוך ולתקווה.

אבל אז כשחושבת על כל הגברים שהרצתי בחיי בחודשים האחרונים, איך משישה לשלושה וכעת מתחיל להסתמן שרק אחד באמת נשאר בקרבתי, זה מלחיץ, זה מדאיג, זה מפחיד. גורם לי רק לרצות להאחז בנותר בכל הכח. מנטרלת את זה מדיי יום. לא להתעלק. להודות על מה שיש. גם אם רק פעם בשבוע, מועטה ככל שתהיה, החיבוק הזה, השיחות הארוכות, לא מנסה לפתור לי את הצרות או להמעיט מערכן. לא מטביע אותנו בהן, לא מתעלם מקיומן, מזכיר לי שכמו תמיד יש לי איתו את הפינה הבטוחה, היכן שמותר להרגיש, ומותר לבחור ברגיל או בשונה, ומותר לבקש ואם מבקשת לרוב גם מקבלת. ואם יש לי בעיה אני יכולה לפנות אליו ותמיד ימצא אפשרויות לפתרון, תמיד בשלשות, 3 אפשרויות, 3 דרכים, תמיד מעורר לוגיקה ופרקטיקה. כי כזה הוא, אין בעיה שאי אפשר למצוא לה פיתרון. כזה הוא, קצת וולקאני, קצת קלינגוני ולמראית עין גם אנושי..
היום אצל רופא השיניים כשזה התחיל להסביר לי משהו ופתח דבריו בכך שיש 3 אפשרויות בעניין מסויים, נמרח לי חיוך קטן, והרגיע אותי, הזכיר לי את הפינה הבטוחה. אז נשכבתי לאחור ונתתי לחלק הלא נעים לעבור. סמכתי עליו. כי כזו התנייה נותרה. שלשות הן לא דבר רע. 

 

קשה לי להסביר למה נותנת לפעמים לשטויות להכנס לי לראש, אולי בגלל חוסר האמונה לאחרונה, אבל אחרי ככ הרבה חודשים של כאבים ורופאים ובדיקות וימי מחלה, הספיקה מילה אחת שאמר איש אחד, וכמו אבן שזרק הטיפש לבאר, המחשבה נשתלה וכעת השם ירחם, היא לא מניחה. "תקשיבי אולי עשו עליך איזו עין רעה?? איזה קללה? זה לא יתכן כל מה שאת עוברת בשנה האחרונה.." בפעם הראשונה צחקתי בביטול, בפעם השנייה זה היה רק חצי גיחוך, בפעם השלישית התחלתי לתהות אם אני באמת מקוללת או שסתם אי שם יושבת מישהי (כי רק נשים באמת זונות) ועם בובה מסמורטטת מקש היא נועצת מחטים ומלחששת כל מיני מתחת לאפה.. מעין באבא יאגה.. 

אני לא רואה את הסוף עדיין. אבל בהמשך השבוע נפגשת שוב עם מומחה חדש. ואולי סוף סוף נתקדם לקראת קרקע יציבה. לפחות באחד הדברים. ככ רוצה את חיי בחזרה. רוצה זרועות רחבות ובכלל גוף חם להתכרבל לתוכו, רוצה בערה מרגשת בלב, פרפרים בבטן, רטיבות מיוחמת בין הרגליים, ראש טוב - ולא שום דבר אחר! כל כולי זועק להקלה.. לקצת ורוד, או לפחות איזה סגול קטן ומלטף.. להפסיק להיות חבוטה כמו ישראל ויותר רגועה כמו קנדה.. רוצה חיים נורמליים מחדש. רוצה לכתוב לכם על סקס מטורף, על אורגזמות, על פרטנרים, על מסיבות והילולה. לא על מה שכואב ומועך. אבל הנה עוד חלק מפתיע.. לא מרגישה שיכולה לשתף את העולם שלי בכל זה.. הנה, הפכתם להיות הכותל שלי.. ואיפה אלוהים?... האם יש תכנית גדולה מעלינו? תקווה?

 

 

 

 

Dking - זה הכיף באמונה. תמיד בסוף חוזרים
לפני שנה
Rתיק{sapiosexua} - מקסימה כתמיד :-)
לפני שנה

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י