בחוות הרכיבה (26)
לספר או לא לספר? זאת השאלה.
האם תעריכו אותי יותר אם אספר לכם על מה שאירן עוללה לי במשך שלושת הימים הבאים כשאליענה לא הייתה, או אם דווקא אעבור עליהם בשתיקה?
שאספר לכם כיצד אירן איבדה שליטה, שלמרות שנשבעה שכל הצלפותיה לא יעברו את דרגה חמש, היא הגיעה גם הגיעה לשמונה ואפילו לתשע? שאספר לכם כיצד, בדיוק כמו אליענה, גם אירן גילתה שהיא מפיקה הנאה רבה יותר מייסורים נפשיים שלי על פני כאב גופני? שאספר על האופן בו אירן כפתה עלי את עצמה, דרך נשיקות שגרמו לי לחוש שאני בוגד באליענה? האמת, לא ממש בא לי...
אבל אחלוק אתכם רגע אחד מכל זה, כדי שתרדו לעומק רשעותה...
זה היה ביום השני שהייתי רק אתה. היא הייתה אמורה לאמן אותי לקראת 'צומח', באופן (שאולי) אסביר בהמשך, וזאת על פי תכנית שאליענה הכינה. כל זה התרחש בבקתה שלי, שלצורך העניין הפכה להיות ממלכה של אירן.
רק אחרי מספר שעות בבקתה, היא פתאום הבחינה בתמונה הממוסגרת שניצבה על הארונית שליד מיטתי.
"רגע... מי מצולם שם? אני לא מאמינה! הייתי בטוחה שזה אתה! וואו!!! איזה מדהימה היא! מה, היא אמרה לך לשים כאן תמונה שלה ושל ז'אן פול??? ליד המיטה שלך???? ואתה פשוט קיבלת זאת??? איזה... מרשעת... אני לא מאמינה!"
במהלך המונולוג הזה הייתי על שמונה מולה (אליענה העבירה לאירן את הפקודות הבסיסיות הקשורות להקשה באצבעות). גבי היה חשוף וכבר טעם את טעמו החריף של מגלבה – הפעם האמתלה הייתה שלא גזמתי די ענפים לתרגיל העץ שהיינו אמורים להכין יחדיו.
כשהיא סיימה להתלהב מאכזריותה של אליענה, אירן התרווחה על מיטתי, קרסול צחור אחד מקופל מתחת למכנס ההתעמלות התכול המבריק שלבשה. כתמי זיעה קלים נימרו את גופיית ההתעמלות הלבנה שלה, וזאת מפאת המאמץ הכרוך בהצלפות הנמרצות בי קודם לכן.
היא אחזה בתצלום והתעמקה בו, צחוק הפעמונים שלה מילא את החדר, דוקר אותי כמו להקת צרעות.
"בוא אלי ספי. בוא שב כאן לידי" אמרה בשחוק, והצביעה על הרצפה מתחתיה, תוך שהיא עצמה ירדה לשבת על הארץ, משתמשת במיטה כבמשענת. צייתתי. התיישבתי לידה. זר שהיה מתבונן בנו מחוץ לבקתה במקרה, היה טועה לחשוב שהוא צופה בשני ידידים קרובים שמתבוננים באלבום מעניין.
"באיזה חוף אתה חושב שהם היו?"
"לא יודע."
"זה נראה ... ים תיכוני. אבל לא ישראל."
"מה אתה אומר? טורקיה? יוון?"
"לא יודע."
"הוא לא קצת נשי, ז'אן פול?"
לא עניתי.
"ספי... אל תהיה שתקן! תביט בשפתיים שלו!"
ניסיתי לא להביט. ("אני אוהב את ז'אן פול בכל מאודי" מלמלתי בחרישיות לעצמי).
אירן הטתה את ראשה והביטה בי בסקרנות.
"מה עשית עכשיו?"
הסטתי את מבטי.
"על מה חשבת?"
שתיקה.
"תגיד לי!"
"אין בעיה. אם לא תגיד לי, אני אצליף בך כהוגן. עוד יותר חזק מקודם!"
"חשבתי ששש... שאני אוהב את ז'אן פול בכל מאודי." הרגשתי שאני מסמיק כהוגן כשאמרתי זאת.
"מה? מה זאת אומרת?"
"תענה לי!"
הסברתי לה. היא לא הבינה מיד. הסברתי במעיין גמגום לא לגמרי מובן את כל עניין תפילת הבוקר שלי, התצלום של ז'אן פול בכיסי, החובה לדבר אל התמונה כדי למנוע מצב בו אני נוטר לו על אהבתה של אליענה, המנטרה המכאיבה-משפילה הזו, כל בוקר, תוך כריעה אל התמונה שלו ושל אליענה מחובקים כך על החוף, "אני אוהב את ז'אן פול בכל מאודי."
כשהיא הבינה, היא נדהמה, וכשהיא צלחה את שלב התדהמה, היא התגלגלה מצחוק. דמעות זלגו מעיניה מהחידוד שבהתעללות הזו בי. היא התקשתה לדבר.
"אני לא מאמינה," השתנקה, "כל בוקר אתה מתפלל לתמונה של הנערה שאתה מאוהב בה מתנשקת עם החבר שלה? אתה נורמאלי?"
"לא."
"ואתה באמת קונה את זה שהיא אוהבת אותך?"
"כן"
"אידיוט"
לא עניתי לה.
"תקשיב, אפס שכמוך. אף אחת לא אוהבת מישהו ועושה לו דברים כאלה. אתה לא מבין?"
"את טועה."
"באמת? אז אולי תסביר לי מדוע, אם היא כל כך אוהבת אותך, היא עדיין אוהבת את ז'אן פול? שנינו שמענו איך היא מדברת איתו בטלפון [השיחה הטלפונית הזו התנהלה יומיים קודם, בזמן שאירן אימנה אותי בתרגיל הקרקס והמעבר בחישוקים]. שמעת איך הוא מצחיק אותה? שמעת את ה-mon cheri ו-mon amour , והנשיקות."
"היא אוהבת את שנינו". אמרתי ועיניי נמלאו דמעות.
"תקשיב, דביל, אף אחת לא אוהבת באופן מפוצל. אתה פשוט עיוור."
"את לא מבינה." גמגמתי.
"באמת? מה אני לא מבינה? תסביר לי. ובאותה הזדמנות תסביר לי כיצד, אם היא כל כך אוהבת אותך, היא משאירה אותך ככה איתי."
"כי היא יודעת שלא אבגוד בה."
"ועוד איך תבגוד בה. אני רואה מה קורה לך כשאני עושה משהו כזה..." כאן היא שלחה כף יד זריזה והחלה ללטף בין ירכי, מטפסת לאיטה מעלה. שנינו הבטנו מטה, אל התוצאה הבלתי נמנעת של ההדגמה שלה. "אתה רואה? זה רק שאלה של זמן. כל אחת יודעת זאת. בטח אליענה."
"תפסיקי." דרשתי, והיא משכה את ידה.
"וחוץ מזה, אם היא אוהבת אותך כל כך, מה פתאום היא נותנת לי להתעלל בך?"
"עזבי אותי כבר!" נבחתי.
היא השתתקה. היא שוב עיינה בתצלום. אחר כך בי. אחר כך בתצלום. כבר למדתי לזהות בעיניה את הזיק הזה – המשלב סקרנות ורוע.
"תגיד ספי, אתה חושב שהם...?"
לא עניתי.
"בטוח שהם ... כבר מזמן... רואים לפי איך שהיא מתנהגת..."
"אתה לא יודע? היא לא אמרה לך? חשבתי שכשאוהבים חולקים הכל. מה אתה שותק?"
"איך אתה חושב שהם עושים את זה? ... לדעתי, אליענה לא מאלה ששוכבות על הגב. לא. היא בטח אוהבת להיות מעליו... אולי מנשקת לו את הצוואר... ואז לאט לאט את החזה... ותן לי לחשוב אם היא... כן... כן נראה לי שהיא מתעכבת על הפטמות שלו... ואז היא יורדת עוד למטה... והיא בטח לא ישר מתחילה עם ... לא לא, היא תתחיל בליקוקים עדינים שרק ירפרפו מסביב ... ורק אז... "
וכל הזמן הזה אירן מביטה בי כמו טורף – וכך בדיוק הרגשתי, כמו עכביש קטן שנלכד על ידי עכבישה, שכורכת סביבו את קוריה ועומדת להמיתו בקרוב.
"אתה לא חושב שזה עובד אצלם כך, ספי? מדוע אתה שותק? מה, נראה לך שזה הפוך?"
כאן היא לכאורה עצרה להתלבט.
" אתה יודע... אולי... באמת אולי אתה צודק... כן, אולי דווקא ז'אן פול הוא הפעיל יותר, הוא זה שמתחיל לנשק אותה. בצוואר. בטח. בצוואר... מי יכול להתעלם מהצוואר הגבעולי הזה שלה ואז... אולי במקום לרדת ישר לחזה, הוא מפתיע ועובר לאחורי הברך שלה... או המרפק... והיא גונחת – כי חייב להיות שהיא מגיבה אליו... ואז הוא חוזר לצוואר שלה, ואולי לשפתיים, כמו בתצלום, כי הוא צרפתי, ואומרים שלמאהבים צרפתיים יש את כל הזמן שבעולם... ואז .. ואז... מה אתה חושב שקורה אז, ספי?"
היא השיבה בעצמה בקריאת ניצחון:
"ואז אתה אוהב אותו בכל מאודך!" קינחה ופרצה בצחוק לעג ממושך.
"די, די, אל תבכה... לא התכוונתי" אמרה וצחקה עוד... "באמת לא התכוונתי שתגיב כך... די... די אל תיילל ככה, ספי. אוף, אני כזו רעה. די ספי. די! ספי!!"
