כמתבגרת פיתחתי אובססיה קלה ליצירתו הקאנונית של דנטה "הקומדיה האלוהית", וביחוד לחלק המרתק ביותר לדעת רבים - "התופת". המסע המייסר בין המעגלים השונים בליווי איוריו הקלאסיים של גוסטב דורה ריתקו אותי בצורה שרק מעט יצירות ספרותיות הצליחו בחיי ולא אחת תהיתי כיצד עולם התופת המוצג בסדיסטיות צדקנית בכתביו של דנטה היה נראה בקונטקסט מודרני יותר, ממשי יותר.
ואז, אי שם בשלהי גיל 15, צפיתי לראשונה ב"סאלו", או בשמו המלא "120 ימים של סדום", ולא הייתי צריכה לתהות יותר.
זה הולך בערך כך:
באיטליה הפאשיסטית חבורת רודנים צמאי כח ושליטה חוטפת 18 בני נוער אותם יעבירו 'תופת' במשך 120 יום בכדי לספק את יצרם. התופת של פאזוליני מחולקת גם היא למעגלים - טירוף, צואה ודם, ומספקת זוועות למכביר המובילות בעיקר לאיבוד הדעת.
על המתרחש משקיפות ארבע זונות אותן גייסו הרודנים על מנת לטבל את האווירה בעזרת הגיגים מעוררי תאווה שמהווים השראה לשלל העינויים בשבויים, אף כי לא נראה שהרודנים זקוקים לעידוד חיצוני כלל. המתנגדים מבין בני הנוער פוגשים את מותם בצורות מחרידות המפורטות היטב בסצינת הסיום של הסרט שהשאיר אותי, הצופה הרכה בשנים, בלב כבד.
על אף הסלידה, מצאתי את עצמי חוזרת לסרטו השנוי במחלוקת של פאזוליני מספר פעמים בחיי. לא התענגתי על הצפייה בשום צורה אך תמיד הייתי מהופנטת ולא יכולתי להסיר את עיני מהמסך גם במהלך סצינות שהיו מאתגרות יותר עבורי בתור נערה (מילה אחת - 'זכוכית'). אי אפשר שלא להיות מרותקים לעולם הזה שיצר, לסטיה, לתועבה, שאליהם אני יכולה להתחבר בהמון מובנים אילולי כפייה והרג היו מצויים במשוואה. אחרי הכל, התופת תמיד הייתה יותר מרתקת מגן העדן, ולשם עיני תמיד היו נשואות עד שיצרתי את התופת הפרטית שלי, בה אני מרגישה בבית.
