סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Mary's

לפני שנה. רביעי, 16 במאי 2018, בשעה 03:57

לפעמים אני חושבת עלייך. עלייך ועליי. איך בפגישה הראשונה, שהסתיימה בגן ציבורי חשוך, פלטתי סתם כך, באגביות, ״חבל שאין פה פח, יש לי מסטיק לעוס ביד ואין פח״, ואת הושטת יד ואמרת: ״תני״, ובקלילות לקחת ובלעת והוספת חיוך קטן ומרוצה, של פסיכית, שהרשים אותי מאוד. מי עושה דברים כאלה, מי מתנהג כך, תהיתי, וחשבתי שאת אולי משוגעת אם כי אלגנטית, ואני גם כן וזה אולי יכול לעבוד. 

פחדת מהזיקנה אבל לא מהמוות ואחרי חצי שנה אמרת, ״אני אוהבת אותך. אולי תקפיאי אותי לנצח בפריזר שלך, תוכלי לאכול אותי קצת בכל יום, עד שאגמר, זה הרי ממילא מה שאת עושה מדי יום״.״אולי באמת״, צחקתי והבטתי בך בחיבה גדולה, והרגשתי מוחמאת, בת-מזל ונבוכה אל מול השיגעון, שיגעון בשתיים, שכבר לא היה ערטילאי בינינו אלא נוכח, הולך ומתפשט.

״מתי?״ שאלת כמצפה, כאילו שיש כאן לוז צפוף. ״אל תשגעי אותי״ ביקשתי, למרות שנהניתי מכל רגע ורציתי שימשך, ימשך לעד, ויחזור על עצמו בתנועה נצחית, מעגלית, כנחש הפוער לסתותיו כדי לנשוך את זנבו. צמיד שטן, להתהדר בו. עד שיום אחד עבר לי, עבר כלא היה. תמיד עובר לי. דבר מה נכבה, הפנימיות כבר לא שוקקת. ומלהט הרגש, סערת השיגעון - נותר רק זנב חתול, נבלע באחת מדלתות הזיכרון. 

sam2010 - אני מקווה שאת כותבת גם באפיקים אחרים,
כי באמת חבל לבזבז את זה רק על הכלוב.
לפני שנה
Mary Jane - (:
לפני שנה
sam2010 - התגובה נמחקה על ידי הכותב/ת.
לפני שנה
תרצה B​(נשלטת) - א. מסכימה עם האמירה פה בתגובות למעלה. ב. אני לא כמוך. לא כמוך של 2 השורות האחרונות שלך. השיגעונות המשותפים האלה, מהנים אותי גם לאחר כברת זמן. גם כשהכל כבר רק זיכרון. זו עדיין קרן אור שתמיד תנצנץ אלי בפנים, בראש ובזיכרונות. וזה המון.
לפני שנה

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י