אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הנוף בסוואנה שלי

מילים מילים ואת משמעותן, יבוא לו גל ישטוף אותן.
לפני 12 שנים. שישי, 26 בינואר 2007, בשעה 03:38
סשן ממיפיקציה, בלי לכסות את הראש.
אז ככה...

בסשן הקודם, הגננת אמרה לי, שהמגע של, עור בעור, מפריע לתחושת הניתוק והריחוף המומייתי. לכן תיקנתי הפעם.

התחלתי בליפוף כל יד בנפרד, ליפוף וחצי כזה, עד לכפות הידיים, כולל. ליפפתי גם את הרגליים, עד ממש לכוס, כולל כפות הרגליים, אבל לא באופן הדוק לגמרי.
לאחר מכן, התחלתי ללפף את חצי הגוף העליון. התחלתי ממש מלמעלה, באלכסונים, כדי לכסות את השכמות, עד ממש ליד הצוואר. הציצי המפואר של הגננת, משמש כנקודת אחיזה, אל מול השכמות והכתפיים.
אחרי כארבע ליפופים כאלה, שבהם צריך להזהר, שלא להדק את בית החזה מדי, כדי שלא יהיה לה קשה לנשום, לאחר מכן. התרגולת שלנו היא, שהגננת ממלאת את בית החזה אוויר, כשאני מלפף אותו.
משם התחלתי לרדת למטה, מלפף מסביב לבית החזה, כולל את הידיים. מהדק חזק, וסומך על הגננת, בנושא האוויר בבית החזה. ממשיך ומלפף את הידיים, עד לכפות הידיים, שמונחות בצידי הגוף, נוטות קצת לכיוון הטוסיק. כארבע ליפופים שלמים, בכל איזור. את הטוסיק, כולל הידיים, ומתחת, ליפפתי במסירות יותר גדולה, והשקעתי בנושא, מספר ליפופים נוסף.

משם, הגננת התחילה להתנשם בכבדות, ונטתה לעצום עיניים, מה שכמובן גרר, גערה ממני.

כעת יש חלק די מסוכן. מה שמסוכן בו, הוא שליפוף הרגליים, צמודות, גורם לחוסר בשיווי משקל. היות ואני רכון מטה, יש קושי, בבלימת נפילה אפשרית, שהגיונית מאד, עקב העובדה, שהליפופים מטלטלים אותה, בעת שרגליה צמודות, וכפות רגליה חבושות, ומקשות על היציבות שלה.
במידה ורוצים לדחות את חבישת הרגליים, כדי למנוע מגע עור בעור, לאחר ליפוף הרגליים, נתקלים בקושי להכניס את הניילון בין כפות הרגליים.

את הליפוף של הרגליים, עושים באופן שהרגליים, בחלקן התחתון, מעט מרווחות אחת מהשנייה. כל זה כדי לאפשר שיווי משקל מינימלי.

צריך להזהר מאד שמה, שלא תיפול. לצורך כך, הקפדתי על עירנות של הגננת, ושמרתי כל הזמן על קשר עיין, עם חלקו העליון, של גופה. נשארתי עומד בכריעה, כדי שאוכל לזנק ולהציל את הסאבית היקרה שלי, במקרה אסון שכזה. את הסשן ביצעתי, על מיטה גדולה, כשהגננת עומדת במקום, שגם אם תיפול, היא תיפול על המיטה, המרופדת כריות.

או אז, השכבתי את הגננת על גבה, והרמתי את רגליה, כדי לבצע את החלק האחרון של הליפוף, של הברכיים, צמודות ממש, ושל כפות הרגליים, ממש.

לאחר שסיימתי את מלאכת הליפוף, נעמדתי, סוקר את מלאכתי. ביצעתי מספר תיקונים אחרונים, תוך שאני מגלגל את הגננת, שוכבת על גבה, מצד לצד. כל זה הותיר את גליל הניילון הנצמד, ריק מ- 30 המטרים שלו, לחלוטין.

לאורך כל מלאכת הליפוף, יש צורך לשמור על קשר עיין, ותקשורת מילולית, עם המומיה המתהווה.

החוויה הזו, להיות מלופף בלי יכולת לזוז כלל. בלי שום יכולת לעשות שום כלום בכלל בכלל, היא חוויה עוצמתית ביותר. גם לי, וגם לגננת המלופפת. מסתבר, שהזונה, פשוט אוהבת נורא, את התחושה המלופפת הזו. גם אני מאוהב בתחושה, של ההתמסרות הנעלית הזו, של חוסר היכולת שלה לעשות כלום, אבל ממש ממש לגמרי. אני מרגיש בעוצמה גדולה ביותר, את ההתמסרות שלה אלי, ואת האופן המוחלט הזה, בו היא מפקידה בידי, את גופה ונשמתה.

נעמדתי מולה, התבוננתי בה, ושאלתי את עצמי, ועכשיו מה ? כאילו משעמם קצת ככה.

העמדתי את הגננת, על רגליה. היא התנדנדה כלולב, בשעת סערה עזה. לא היתה לה שום יכולת, לעמוד בכלל, ולו אף לרגע קט. האמת שזה די מצא חן בעיני, והייתי עוזב אותה, נותן לה קצת להתחיל ליפול, ואז תופס ומחזיק אותה, ומייצב אותה חזרה. זה מגניב לגמרי. כמובן שצריך לעשות את זה באופן בטיחותי, שלא תישמט חלילה מידי, שהרי אני הגורם היחידי, שיכול לעצור אותה, מהתרסקות, {לא עלינו}.

המשכתי לשחק בעניין הזה, כמה דקות. זה פשוט מילא אותי, בתחושה עזה של שליטה, במומיה הזו, הנתונה לחסדי לחלוטין. אבל אז, הזונה התחילה לעוף, תוך כדי פילבול בעיניה, מה שהדאיג אותי מעט. הרי אם הזונה תעוף לי לסאב ספייס, לא תהייה לי שום יכולת לתקשר איתה ממש, שלא לדבר על הניילונים שצריך להוריד ממנה, שזה מבצע לכשעצמו.

לכן עצרתי עם המשחק בגופה המיטלטלת בידי האמונות, והשכבתי אותה במיטה. היא כבר היתה בספייס התמסרותי לעילה ולעילה, באופן שגם ליטופים עדינים מדי, יעיפו אותה תכף ומייד, לעולמות רחוקים.

נשכבתי עליה, מתחכף בגופה המנויילן. שואל את עצמי שוב, אז מה עכשיו ?

או אז, עלה בדעתי רעיון חדש. פרצתי חורים באיזור הפטמות, תוך כדי שאני מקלל את עצמי, על זה שלא שמתי פדים על הפטמות, לפני הליפוף, כהוראת הכתבות בנושא, שקראתי. עובדה זו הקשתה על פריצת החורים, כמו גם, גרם למבטים מודאגים, בעיני הגננת, הצופה ביסודיות בנעשה בה.

למראה מבטיה המודאגים של הגננת, התחלתי משחק עם פריצת הדרך, אל פטמותיה הנצורות. פרצתי כל פעם שיכבת ניילון אחת, נהנה לראות את מבטיה של המומיה שלי.
לאחר כמה דקות, בהם אני משתעשע בעניין, פרצתי את כל הדרך אל היעד. או אז, הכנסתי את הפיטמה שלה לפי, והתחלתי יונק את הפיטמה. דבר שגרם לרעידות בכל גופה של הזונה שלי, להנאתי הגלוייה.

או אז, עשיתי הפסקה בשעשועים שלי, ונתתי לגננת לשתות. היא ינקה את הנוזל מהכוס, תוק כדי קולות שקיקה עזות, כאילו שהלכה במדבר, 40 שנה, לפחות, עם חסך מים רציני.

או אז נזכרתי, שלא מדדתי זמן, מתחילת המשחק שמצאתי, בגופה המתמסר, {ובנשמתה}, של הגננת המקסימה שלי, ששוכבת שם, לידי, חסרת אונים, לחלוטין.
האמת שהכל נראה לי בסדר, למרות שיכולתי להשבע, שעבר הרבה יותר זמן, מחסם החצי שעה, שעליו מסופר במאמרים שקראתי. התעניינתי בשלומה, והיא נשמעה ונראתה לי במצב די מצויין. כדי להקל על מצפוני, בעשותי כזה דבר, נתתי לה לשתות שוב. היא שוב שתתה בשקיקה, למרות שהקולות שהשמיעה הפעם, היו חרישיים בהרבה, מהפעם הקודמת. הגעתי למסקנה, שהכל בסדר כנראה, עם מאזן הנוזלים בגופה החנוט.

החלטתי שהגזמתי אולי קצת, במשך הזמן, של העניין הזה. לכן התחלתי להתיר אותה. הערה נוספת שקיבלתי על הנסיון הקודם, היתה, שצריך להתיר אותה לאט לאט. כי אחרת היא מרגישה, שמסירים ממנה את ההגנה, מבלי שהיא מוכנה, לחשיפה המהירה, לעולם התחושות המוכר, שאליו הורגלה, עד שפגשה אותי. כמו גם, טרם השיגעון שפקד אותי, לניילן את הזונה.

לקחתי את המספריים, וראיתי בהנאה צרופה, איך עיניה נפתחות, לגדלים לא רגילים אצלה, מתוך החשש הידוע שלה, מהמספריים שבידי. התחלתי משתעשע בגזירת הניילון. כל פעם גוזר קצת, במקום אחר. ההתעסקות שלי, בעניין הגזירה, סחטה מהאומללה, שבידי, אנחות פחד, כל פעם שהתקרבתי לאזורים שמפחידים אותה במיוחד.

אני, אמון על מלאכת הגזירה, ובשימוש במספריים קרוב מאד לגופה של המומיה שלי. השתעשעתי לי עוד זמן מה. לאחר כמה זמן, לא מצא חן בעיני, התלונות הרבות של הזונה שלי. או אז, סטרתי לה פעמיים, והודעתי לה שאני לא מוכן לקבל התנהגות כזו מצידה.
התפניתי לשעשוע החדש שמצאתי, עכשיו ללא הפרעה, מצידה של הקורבן שלי.

התחלתי להעביר את המספרים, על גופה של הזונה, הלוך ושוב, שורט את גופה פה ושם, בעדינות, מבלי להותיר סימן, בגופה של הגננת שלי. שהרי אני עוד רוצה לעשות בו שימוש, יפה כשהיה, פעמים רבות נוספות. כל זה גרר, מבטי פלצות מיקירתי המקסימה, אך לא עלה בדעתה, הפעם, להפריע לי בשעשועי המקסימים.

לאחר כמה דקות, היא נותרה, עם פסים דקים של ניילון, לאורך גופה, שהיו תוצאה של המשחק החדש שמצאתי לי, שלא עסק בתכליתיות מספקת, להוריד באמת את הציפוי מגופה.

כעת, שלא נשאר לי כל כך איפה לגזור שוב, מפאת קוטנם של החתיכות שנותרו, התחלתי לוקח, פיסות ניילון, ולהניח אותם על חזה, ולגזור אותם שוב, לקול צחוקנו המתגלגל של שנינו.

טוב נו, נגמר המשחק, ונשבע לכם, שעברה יותר משעה, מההתחלה, עד לרגע זה. הגננת, שוכבת לצידי. קמתי, והבאתי לה שמיכת פוך עבה, שהרי ידוע, שיש תחושת קור עזה, וצורך להרגיש מוגנים, ומכוסים, לאחר החשיפה, מעולם הדממה האפוף, למגע עם העולם שאליו הורגלנו.

ליטפתי אותה בשערותיה, ובכל ראשה, וכמובן שלא פסחתי, על גופה המפואר. לא הצלחתי להתאפק, ופה ושם, גם ליקקתי את פיטמותיה, תוך כדי שאני מלטף גם כל מיני איזורים בגופה, שנראו לי עומדים להם מיותמים באותם רגעים.

היא היתה שמה כל כך רכה, והביטה בי בהערצה כה גדולה, שלרגע חשבתי, שאולי אני באמת מקסים, שהיא מעריצה אותי כל כך. מחשבה זו חיזקה את גבריותי השבירה, עד כדי כך, שזיקפתי פרצה לה דרך, דרך מכנסי, שהועפו הצידה, שלא יפריעו לי, לבצע את זממי, בזונה המתמסרת שלי.

או אז, עלה רעיון חדש בראשי, והורדתי ממנה את השמיכה, תוך שאני רוכן אל בין רגליה, אל עבר שער הירקן, של דגדגנה המתריס מולי, בחוצפה. ידיה היו מונחות לצד גופה, במין אפיסת כוחות כזו, שבאותו רגע, לא ידעתי מה הסיבה לה. הוריתי לה להותיר את ידיה, ליד גופה, מבלי להזיזן.

או אז, התחלתי מתענג על דגדגנה הרוטט, עם לשוני. מה שסחט קריאות הו מאמה קולניות מגרונה הניחר, של הזונה שלי. המשכתי במלאכת הקודש שלי, בשעשועי, בדגדגנה של היפיפיה המעופפת שלי. כל זה עד לתחילת הספירה שלי, כשאני מפסיק מדי פעם, במלאכת הקודש, בכדי שאוכל להשמיע את המספר הבא ברשימה. כמובן שלא פסחתי על השעשוע שאני כה אוהב, שהוא בדיקת יכולת הזיכרון של הזונה, ברגעים קריטיים שכאלה. כמובן שכל פעם שהיססה במתן התשובה, הורדתי מספר אחד, מהמספר שאליו כבר הגענו.
כל זה כך, שאני מקרב אותה, אל מחוזות ההו מאמה, כל פעם לפני שאני מקריא בקולי הרדיופוני, את המספר הבא. מה ששוב סחט מגרונה הניחר, עוד יותר מקודם, אנחות וזעקות שבר. מי יחשוב, מה כבר עשיתי לה, שהיא צועקת ככה.
או אז, הגיע המספר שהיא כה אוהבת, עשר, בסולם זעקות השבר הקולניות, שאני כה אוהב. מה שגרר אחריו, רעידות וניתורים מוזרים למראה, שנתמשכו להם זמן רב במיוחד.

המראה הזה, גירה אותי כל כך, שהחלטתי להמשיך ולבצע בה את זממי, שהרי מה איתי בכלל ? אני הרי הדום פה בבית הזה. אבל זה כבר בגדר פורנוגרפיה מוגזמת, ולכן אחסוך מכם, את תיאור ריבוי האורגאזמות שלה, שלא איחרו לבוא, מותירים אותה, רכה הרבה יותר, מקודם לכן. שלא לדבר, על זעקותי אני, הו מאמה, שגם לא אחרו לבוא.

תשמעו לי, ממפיקציה, זה יאמי לגמרי.
גררררר.........
venus in our blood​(שולטת) - פשוט וואו !!!
איכשהוא, כשאתה מתאר זאת, זה לא נשמע מאיים בכלל ואפילו סקסי בטירוף.
שבת מלאת עינוגים ואושר לכם }}}}{{{
לפני 12 שנים
צ'יטה​(שולט) - זהו שזה הקטע, ברגע שיש ביטחון, בדום, זה בכלל לא מפחיד. זה פשוט מקסים.
שבת מאושרת גם לך פייה יפיפיה
}{
לפני 12 שנים
השליטה​(שולטת){Simone D.B} - כוס אוחתק התחרמנתי מהתיאור הזה :)))
לפני 12 שנים
צ'יטה​(שולט) - תודה יקירתי
}{
לפני 12 שנים
להט ותשוקה{ס} - אוף איתך
לי יש אוקינוס פחדים
ולקרוא איך שאתה מתאר ....
אמממממממ..................
גם אני רוצההההההההה !!

תהנו}{}{}{
לפני 12 שנים
צ'יטה​(שולט) - תודה מקסימה אחת
}{
לפני 12 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י