בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בחוות הרכיבה

79 הפרקים בבלוג זה מתארים התרחשויות שעברתי בגיל 16 בחוות רכיבה. מי שמגיעים לכאן ורוצים לשקוע בקריאה, מוזמנים להתחיל מהפרק הראשון (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=717497&blog_id=106181) ולהמשיך משם...
לפני 5 שנים. 21 במאי 2018 בשעה 15:35

בחוות הרכיבה (32)

 

 

 

 

 

הנחיתה מהאוויר לאדמה הייתה כואבת.

 

מאוד.

 

כבר באוטובוס שהחזיר אותנו ממועדון הריקודים אל החווה, צילה של עננה קודרת החל להעיב על פניה של אליענה. שלושתנו ישבנו ספסל מול ספסל באוטובוס, שבשעה המאוחרת הזו כבר היה כמעט ריק לגמרי.

 

"מה קרה לך?" שאלה אירן.

 

"כלום... לא... אני פשוט..."

 

"פשוט מה?"

 

"אני פשוט משקפת מה נדרש עכשיו כדי לרתום אותו בחזרה לניסוי..."

 

הרגשתי את לבי מכה בחזי בכוח.  

 

"מה... את... את חושבת שהוא יתנהג פתאום אחרת? שהוא..."

 

"ישכח את מקומו?" השלימה אותה אליענה, "כן, אני אפילו בטוחה בכך."

 

שתיהן הביטו בי במבט נוגה.

 

נהג האוטובוס החליף תחנה ברדיו. מהזווית בה ישבתי, יכולתי לראות אותו מנסה להגניב מבטים במראה שלו אל עבר שתי היפהפיות שישבו מולי, גבן אליו. אוויר לילי לח חדר מבעד לאשנבים שמעלינו.

 

"ספי?", פנתה אלי אירן במין דאגה ידידותית, "הערב הזה לא בלבל אותך, נכון?"

 

"עזבי," אמרה אליענה לפני שהספקתי לנסות להשיב, "אלה לא דברים שאומרים... זו הבנה של גוף... תסתכלי עליו... הוא קורן... בקושי מצליח להסתיר את החיוך שלו."

 

חייכתי.

 

היא חייכה אלי חזרה.

 

"אבל עוד מעט הוא כבר לא יחייך." היא אמרה בצער.

 

החיוך נמחה מפני.

 

 

*

 

 

 

"אוף... אירן, באמת! השתוללת לגמרי. לא השארת עליו טפח עור שלם לרפואה."

 

"אני מצטערת, אליענה, באמת. באמת נסחפתי..."

 

היינו כבר בבקתה של אליענה. הן העמידו אותי ערום במרכז החדר, על השטיח ממנו עדיין פעפע ריח השתן של אירן. אליענה התקשתה למצוא על גופי המצולק מקום טרי בו ניתן יהיה להצליף בי.

 

רעדתי. הצלפות 'רגילות' כבר ספגתי. ידעתי, ידעתי שממתין לי טיפול מיוחד.

 

"פה!" הצביעה אליענה על צד בית החזה שלי. "כל זה," העבירה אצבע מבית השחי שלי עד למתני, "עדיין כמעט שלם."  מגע כפפת הגומי שלה—היא בדיוק סיימה למהול חומץ ומי מלח בגיגית שלה ולהשליך לתוכה חיתולי הבד—העביר בי צמרמורת נוספת.

 

"ב...בקשה... לא..." גמגמתי.

 

"מה?? אתה מדבר??" היא אמרה זאת בהפתעה גמורה. "את רואה מה קורה? עכשיו הוא גם מדבר..." אירן הנהנה, "פשוט הסגנו לאחור את המחקר בימים אם לא בשבועות!" דאגה עמוקה נשמעה בקולה.

 

"בבקשה לא הערב. מחר. מחר. לא הערב." קולי לא היה יציב, ולא בגלל התחנונים. הבנתי שאני רק הופך את מצבי לגרוע יותר מבחינת אליענה. התעקשתי על הבלתי אפשרי משום שכמהתי לסיים את הערב בתחושת הריחוף שאדוותיה עדיין הורגשו בגופי.

 

"חוצפן! שכב כאן מיד! על הצד!" היא הורתה על השטיח.

 

היססתי רגע אחד יותר מדי.

 

"מיד, או שלא תראה אותי שבוע!"

 

השתטחתי אל המרבד המושתן, שוכב על צידי... לפני מעט יותר משעה רקדתי איתה...

 

"יד מעל הראש. אירן תביאי את השוט שלך. תשחיל את היד מתחת למזרן של המיטה." תוך כדי ההוראות הללו, היא משכה כרית ממיטתה, ותחבה אותה אל מתחת לראשי על הרצפה. "תעמדי בפיסוק סביב הירכיים שלו." הורתה לאירן, ותוך כדי כך חלצה את אחת מנעליה. "בדיוק".

 

היא הביטה לרגע בתנוחה שיצרנו.

 

"צריך לסייע לו לא לנוע. הוא לא יוכל לשלוט בעצמו כשתתחילי." חשתי את שוקיה של אירן ממסמרות את ירכי. "טוב מאוד. עכשיו אתה. פה גדול... יופי!" בתנועה מהירה נעל הבד שלה הייתה נעוצה בין שיני. "רגע... זה לא טוב... אתה תהרוס לי כך את הנעל." היא קילפה מעל כף רגלה גרב זעירה, שלפה את הנעל, הקיפה אותה בגרב, ודחסה אותה שוב אל פי."

 

     התענגתי לרגע על הטעם החמצמץ של הגרב שבתוכה רקדה האלילה שלי כל הערב. העונג התחלף בכאב עז, כשאליענה התיישבה על המזרן כדי ללחוץ עוד את פרק ידי שהיה תפוס בין המזרן לקרשי המיטה. את כף רגלה הנעולה, היא הניחה על לחיי, מצמידה אותי בנעלה בכוח לכרית.

 

גניחת כאב נמלטה מגרוני.

 

"ששש... ששש... מתוק שלי... אני מבינה אותך, באמת שאני מבינה—פעמיים שבע בבקשה אירן—אתה יצאת איתנו הערב—ששש... אוי... זה כאב לך עכשיו, אני ראיתי, ראיתי—ופתאום רקדת איתנו, ואפילו קצת איתי—שמונה, בבקשה חמודה—ודמיינת שאנחנו כמו מין זוג כזה—אוי... אוי...מסכן שלי, mon petit, ראיתי... ראיתי—וכאילו שאו טו טו אתה ואני הולכים יחד יד ביד על החוף, כמו בתמונה שלי ושל ז'אן פול אצלך בחדר, ז'אן פול שאתה אוהב אותו כמה?..."

 

"בכל מאודי" יבבתי מתחת לנעלה, משלים את המשפט.

 

"בדיוק. בכל מאודך, חמוד שלי, אתה נורא מתפתל ככה—תשע בבקשה אירן—אל תזוז כל כך mon bebe, כי זה מקשה על אירן לכוון—מה את מהססת אירן, קדימה!—ואפילו דמיינת אותך ואותי מתנשקים כמו זוג אוהב ו—אוי לי... עכשיו ממש אבל ממש כאב לך, תראי אותו אירן, ממש גועה כמו עגל...איזה חמוד... אוף... תראי מה עשית אירן, העפת עלי טיפת דם ממנו. תשתוק כבר ספי, תפסיק לייבב ככה. תראה מה עשית... אני לא מאמינה! יש דם שלך על הברך שלי!"

 

"אני מצטערת, אליענה."

 

"באמת, אירן! תשימי לב למה שאת עושה. אם זה היה ניתז קצת למעלה, היית הורסת לי את השמלה."  

 

"סליחה אליענה. באמת...אוי, תראי, יש גם על המגפיים שלי..."

 

"מה שלך, מה? שלי!!!"

 

"כן...נ..נכון" גמגמה אירן.

 

"אין לי כוח אליך." קמה אליענה כדי לנקות את ברכה באמבטיה, "תני לו לנקות אותן לפני שהדם מתייבש. מזל שהן לא מבד."

 

אירן מיהרה להתיישב על המיטה, מעלי. מגפון צחור מוכתם בדם נדחף אל מתחת לאפי. התחלתי ללקק את הדם ביסודיות. גלי הבכי שלי רק התעצמו.

 

שמעתי את צעדיה הרכים של אליענה מאחורי.

 

היה מן שקט כזה, שהופר רק על ידי קולות הליקוק שלי והשתנקויות הבכי.

 

"תראי.... תראי איך שהוא בוכה." אמרה אירן

 

"אז?"

 

"אף פעם לא ראיתי מישהו בוכה ככה."

 

שתיהן שתקו.

 

"חשבתי..." אמרה אירן.

 

"מה?"

 

"חשבתי... כלומר פעם אמרת לי שהוא אף פעם לא בוכה בגלל כאב פיסי."

 

"גם הפעם הוא לא בוכה בגלל כאב פיסי."  

 

הן לא אמרו דבר.

 

"לעשות משהו?"

 

"רק להקשיב לו."

 

אליענה התיישבה ליד אירן, ברכיהן צמודות.

 

השתיים האזינו לי.

 

נזמית לופתת - "על מנת להפיל דבר/ יש לרוממו תחילה". אכזרי כל כך סוורין, דמעות בעיניי. תודה, תודה שאתה חולק את היומן הקטן והאינטימי הזה, כבר אמרתי?
לפני 5 שנים
סווריןן - תודה לך... היה כל כך קשה לכתוב את הפרק הזה... פשוט לא הצלחתי לכתוב כמעט כלום בגוף ראשון.
מוזר, כי לכאורה תארתי דברים יותר קשים שעברתי קודם... אבל עלית על הנקודה שהפכה את כל זה לסיוט מסוג שונה.
לפני 5 שנים
נזמית לופתת - נדמה שהנקודה שהפכה את כל זה לסיוט עבורך היתה שהכל כמו היה קצת מתוכנן מראש, לא כך? אליענה ניצחה על אירן ועליך גם יחד במילים בעת ובעונה אחת, כל אחד והעוצמות והניסוחים המתאימים לו, לה פקודות מוכוונות משימה, ולך חיצים עטופים בניחומים רכים כמו לילדון, עד הקרשנדו הסוריאליסטי בו טיפות הדם ניתזו לעבר המלבושים שהיממו אותך כמה שעות קודם לכן במועדון.
הפעם מופנה היה זעמה לאירן, לא מפני שהפליאה במכותיה או מדאגה לך כי אם פן תכתים אירן את בגדיה. אירן? אתה! טיפות הדם הללו הרי הן שלך, דמך. נראה כאילו האימונים שערכה לאירן על עוצמת ההצלפות התנקזו לרגע הזה: "ששש... ששש... מתוק שלי... אני מבינה אותך, באמת שאני מבינה—פעמיים שבע בבקשה אירן—אתה יצאת איתנו הערב—ששש... אוי... זה כאב לך עכשיו..."
בו יכלה אליענה לשבת קרוב אליך וללחוש לך ברוך דברי שטנה בעת בה אירן מצליפה בך לפי הטון שהיא מכתיבה.
לא מוזר בכלל שהיה לך קשה לכתוב. האם באמת דמיינת אותך איתה על החוף...?
לפני 5 שנים
סווריןן - כן. דמיינתי אותה איתי על החוף. דמיינתי אותה איתי על סירה משקיפים אל החוף. דמיינתי אותה איתי מתחתנים. דמיינתי אותה איתי ועם שני ילדים. אני לא יודע כמה זמן בדיוק רקדנו, אבל את כל זה (ועוד) דמיינתי...
תודה לך (שוב) על ההזדהות...
לפני 5 שנים
פלייפול - חבל...כמה חבל שלא ניצלת את מה שאירע בבקתה (כשתקפת את אירן), ואת השינוי ביחס הבנות לאחר מכן (וכנראה כתוצאה מכך), כדי לסגת מהניסוי המפלצתי הזה.

אני מוצא עצמי תוהה: האם לא הבנת, כבר ממה שהיה בבקתה, שהמחקר של אירן הוא בסה"כ רציונליזציה, תירוץ שתירצה לעצמה ע"מ שתוכל להתעלל בך ללא נקיפות מצפון, ושהסיבה האמיתית מקורה באישיותה הפצועה כתוצאה מההתעללות שהיא עצמה עברה?..

מדוע לא התעמתת עם אליענה אחרי דבריה באוטובוס? מדוע לא אמרת לה שאינך מעוניין יותר להשתתף בניסוי שלה? האם לא הבנת כבר אז ששימשת רק פיון בתיאטרון שיצרה?

כ"כ, שים לב לתגובת הבנות אחרי הקשיחות (שלא לומר אלימות ואיומים), שהפגנת כלפיהן: דווקא אז הן החליטו לפנק אותך. הפגנת קשיחות וזכית ליחס אוהב ומחבק. מדוע לא ניצלת את המומנטום כדי לשנות לא רק את הניסוי, אלא את עצמך, ואת הדרך שבה אתה מתנהל מול אנשים אחרים?

אם אנסה לנסות ולענות לעצמי על שאלות אלו, המפתח לתשובה הוא האישיות שלך כפי שנתגבשה עוד לפני שהגעת לחווה. הוצעה כאן הדעה, כי היית בעל נטיות מזוכיסטיות כבר אז, ולכן אליענה בחרה בך. אתה לא מסכים עם קביעה זו, וככל הנראה בצדק, לאור העובדה שלא נהנית, לדבריך, מהכאבים וההשפלות, בשלב ההוא של חייך. כ"כ אליענה עצמה דאגה לברור ולסנן את מי שהיה בעל נטיות כאלו מלכתחילה.

אם כן, מזוכיסט ככל הנראה לא היית, אבל בעיות אישיותיות היו לך לדעתי. אנדרה העיר, כי היא בחרה בך משום שהזכרת לה את עצמה בילדותה, בהיותך ילד-פלא מחונן כמותה, אך לדעתי היא זיהתה גם את העובדה שהיית פגוע נפשית כבר אז, ולכן בחרה דווקא בך, כמו חיית-טרף הבוחרת כקורבן את הפצוע והחלש בעדר. בכלל, כמעט ולא הזכרת כאן בבלוג את ספי שלפני החווה. מדוע לדעתך היית כה מנודה כשהגעת לשם? מן הסתם זאת לא היתה הפעם הראשונה.

כך, לדעתי, דמיונך לאליענה לא הסתכם רק באינטליגנציה גבוהה במיוחד, אלא גם באישיות פצועה. אצל אליענה זה התבטא באופן שונה לחלוטין מאשר אצלך, אך ממש כמו אצלה, המפתח לאישיות שלך, (כך נראה לי, לפחות), נמצא במה שעבר עליך עוד לפני (ואולי הרבה לפני), שהגעת לחווה.

הערה לגבי אירן: אליענה אמרה שאירן סאדיסטית מלידה, בניגוד אליה. ממה שמשתקף בבלוג, היא לא מצטיירת לי שונה בהרבה מבנות ובנים אחרים בגילה. איני מוצא בה רוע יוצא דופן: האם דיויד, מארק וסמואל היו טובים ממנה? כן, היא היתה רעה וסדיסטית, אך כמעט כולנו כאלו. בנסיבות המתאימות, כשניתנת לנו ההזדמנות, רובנו הופכים למפלצות. מספיק להזכיר את מקרי האונס המרובים במלחמות, המבוצעים על-פי רוב ע"י גברים נורמטיבים לחלוטין. הספר "בעל זבוב" מספק תובנה יפה על תכונה אנושית זו.
לפני 5 שנים
סווריןן - תודה לך פלייפול על התגובה העמוקה הזו... אנסה להשיב עליה באופן הכן ביותר שאני מסוגל לו.

ראשית, האינטואיציות שלך לגבי הילדות שלי לפני החווה טובות - לכיוון הזה הלך גם אנדרה בשלב ראשון בטיפול. הוא חשד שעברתי משהו דומה למה שאליענה עברה. אבל כרגע הוא שלל את זה. הוא לא מוציא מהחשבון אפשרות שאני מדחיק משהו איום ונורא, אבל לעת עתה זה כנראה לא מה שהתרחש. הילדות המוקדמת שלי הייתה משעממת. המשפחה שלי היא קרה, אבל לא אלימה - חוסר מגע הוא מה שאני יכול להצביע עליו היום, לא מגע יתר, כמו אצל אליענה. אני גם לא הייתי ילד דחוי. הייתי ילד מסוגר וביישן (לכן, דרך אגב, עודדו אותי בכלל לצאת למחנה קיץ ברכיבה), אבל לא פגעו בי, עד כמה שאני זוכר.

באשר לאליענה, הייתי out matched בכל כך הרבה רמות מולה, שקשה לי לראות אפשרות שהייתי פועל אחרת. אתה זוכר את עצמך בגיל שש עשרה? אני מניח שכמעט כל נערה בגילך אז, הייתה בשלה יותר ממך. עכשיו תוסיף פער גילאי לטובתה: אתה בן שש עשרה והיא בת תשע עשרה. עכשיו תוסיף על כל זה מוח של ויטגנשטיין ויופי נדיר. פלייפול, זה היה לא כוחות בכל כך הרבה רמות.... הייתי תגובתי: היא הובילה, היא עשתה, ואני הגבתי, וכמה שפחדתי מההתעללויות, הפחד הגדול יותר היה לא לראות אותה ולא להיות במחיצתה.

באשר לאירן, היה בה קצת מעבר לבריונות רגילה שיוצאת החוצה בנסיבות המתאימות. פגשתי גם נשים כאלה. הן בדרך כלל עוצרות בנקודה כלשהי. אצל אירן, מהרגע הראשון, היה גירוי מיני ברור ומובהק מהסבת סבל ומהשפלה של האחר. ביצ'ית רגילה לא מגיבה כך.
תודה על כל זה. באמת...
לפני 5 שנים
פלייפול - תודה על תשובתך, סווריןן.

לא התכוונתי בהכרח שעברת טראומה בילדותך (למרות שגם זאת אופציה). גם העובדה שהיית ביישן ומופנם אינה מובנת מאליה, וצריכה להיות סיבה לכך. כמו-כן, לא היית ביישן "רגיל", אלא במידה כזו שהופנית (ע"י גורם מקצועי או חיצוני מן הסתם), לחוות רכיבה כאלמנט טיפולי (מעניין שגם כיום מקובל טיפול ברכיבה לבעיות חברתיות), כלומר סבלת מבעיות חברתיות עוד בטרם הגעת לחווה. השאלה מה היה גורם דומיננטי יותר בהתפתחות האישיות שלך לאחר מכן: האם האירועים בחווה, או האישיות המסוגרת מדי שאיתה הגעת לשם. אני מניח שהגורם הדומיננטי יותר הוא האירועים בחווה, שהם מפלצתיים ממש, אך הם מצידם התאפשרו תודות למצע "הנוח" של אישותך הפגיעה והרגישה.

אתה אומר שלא היה לך סיכוי מול אליענה, עקב גילה, יופיה והאינטליגנציה שלה, אך לדעתי ילדים אחרים באותו גיל לא היו משתפים פעולה עם אותו ניסוי מעוות, למרות הכריזמה המהפנטת שלה. שוב, היתה סיבה לכך שהיא בחרה דווקא אותך, ואני לא סבור שהיא מסתכמת רק בכך שהיית ילד-פלא כמותה.

כך, לתפיסתי, היו לך בעיות רגשיות וחברתיות עוד טרם הגעת לחווה, למרות ילדותך הכביכול נורמלית. יתכן שמבחינה רגשית התפתחת מעט מאוחר יותר משאר בני גילך, ומכאן הדיסננסים החברתיים שסבלת מהם. אם יורשה לי, אציע בזהירות אפשרות נוספת, והיא שאתה לוקה באיזשהו סוג של אוטיזם קל: אתה מביע את עצמך בכתב באופן פנטסטי. כיצד יכולת זו משתווה להבעה בע"פ?

אולי אוסיף הבהרה לכתוב לעיל: אני לא מתיימר להיות פסיכולוג, או להחליף את אנדרה. אני רק כותב את מה שעולה לי בראש כשאני קורא את הבלוג, מתוך כוונה כנה (באמת), שאולי משהו מכך יעזור לך. אך כמובן שאינני איש מקצוע, ויתכן שאני אף משליך מרגשותי שלי עליך...

עוד שאלה, ברשותך, שמציקה לי מאז הפוסט "בטיפול": האם אליענה הכירה אי פעם בכך שהניסוי שערכה היה שגוי, בלתי-מוסרי, ובעיקר טיפול עצמי להתעללות שחוותה מדודה, ושהנימוקים הפסאודו-פמיניסטיים לא היו אלא רציונליזציה לכך? האם אי פעם התנצלה בפניך על מעשיה?..
לפני 5 שנים
סווריןן - ככה? ככה אתה תומך בי פלייפול? אומר לי שאני על הספקטרום???? :-)
לפני 5 שנים
סווריןן - או קיי, ותשובות:
א. אני חושב שאתה צודק בנוגע לתנאים מסויימים שאפשרו לי להיכנס לזה כך. אני חושב שהיא הייתה יכולה להתלבש על כל אחד ולעשות בו כרוחה. אבל אני חושב שאחרים היו עוזבים בשלב כלשהו, ואצלי היה משהו שנשאר. אנדרה רואה במשהו הזה פתולוגיה כלשהי. אני מכנה זאת 'אהבה'.
ב. איני חושב שיש לי פער יוצא דופן בין התבטאות בכתב או בעל פה.
ג. אליענה לא התנצלה על דבר. היא בהחלט חשבה שיש קשר עמוק בין מה שהיא עברה לניסוי שהיא ערכה בי. אבל היא הייתה בטוחה שלניסוי יש ערך עצום בפני עצמו, והיא התכוננה אליו זמן רב. זאת ללא קשר לנסיבות שהובילו אותה לערוך ניסוי זה. אנדרה מסכים לזה, דרך אגב, כלומר, הוא חושב שהיה ברור לה מדוע דווקא היא הגיעה לערוך ניסוי כזה, אבל ערכו של הניסוי, עבורה ובכלל, אינו טמון בסיבות הביוגראפיות הללו.
ד. עם זאת, אליענה הבינה שאני משלם מחיר עצום. אני חושב שבפרקים מדי פעם מבצבצת הבנה כזו.
תודה לך על הדיון הזה...
לפני 5 שנים
פלייפול - קבל את התנצלותי, סווריןן...ניסיתי לחבר את הנקודות וזאת אחת האפשרויות שעלתה במוחי. כנראה שהייתי צריך להדגיש שזאת אפשרות רחוקה (אולי גם בגלל זה הרגשתי צורך להוסיף את הפסקה שמדגישה שאני לא פסיכולוג וכו'). אני עדיין מאמין שהגעת לחווה עם אישיות לא מספיק חזקה. אני לא יודע מה הסיבה לכך, אך כפי שהסברתי קודם, הכל מצביע (לדעתי) לכיוון הזה.

לגבי אליענה, האם אני מבין נכון? אנדרה מאמין שהיא היתה מודעת לכך שהטריגר לניסוי שלה הוא ההתעללות שהיא ספגה מדודה? זה לא מה שהיא טענה... היא טענה שהיא רוצה לתקן את העולם, ושההשראה לכך מקורה באביה, ויחסו לאמה. לי נראה שלמרות שהיתה מודעת לכך שדודה פגע בה קשות, היא כשלה מלהבין שזאת הסיבה האמיתית לניסוי שערכה, ושכל הבבל"ת של "לשנות את העולם", אינו אלא תירוץ, רציונליזציה לצורך ה*לא מודע* שלה, לשחזר את ההתעללות המינית שעברה, אבל בתנאים הפוכים, כאשר היא הופכת מקורבן למקרבן. - זה מה שאני הבנתי מהפוסט "בטיפול".
לפני 5 שנים
סווריןן - תודה לך. אני מודע לגמרי לכך שאתה מונע ממקום טוב...
לגבי שאלתך - אנדרה הסביר לי שיש הבחנה בין קשר סיבתי לבין משמעות: ב עשוי להיגרם על ידי א', אבל לקבל משמעות עצמאית ורחבה הרבה יותר מאשר סתם בתור תולדה של א'. התנאים הפסיכולוגים שהובילו אותה למחקר היו מודעים לה, לדעתו, אבל היא יצקה לתוך המחקר שלה ערך עצמאי. לכן זה לא סתם רציונליזציה ונקמה.

ושאלה אליך: האם אי פעם היית במצב בו אהבת מישהי באופן שסיכן אותך או ערער אותך? האם משהו כזה אפשרי עבורך? אני חלילה לא מתנצח איתך, אבל אני חושש שאף פעם לא אצליח להיות חסין כמותך.
תודה לך שוב
לפני 5 שנים
פלייפול - הערך העצמאי שאליענה יצקה למחקר שלה הוא לדעתי הרציונליזציה עצמה, התירוץ. היא המציאה מחקר מתחכם, שיתכן שיש לתוצאותיו ערך מסויים, אך הורתו והולדתו של המחקר, ויישומו בפועל, אינם אלא (לדעתי), פרי מוחה החולה של אליענה, המבקש מרפא לפצעיה הנפשיים הקשים.

לשאלתך: קודם-כל, מותר גם לך לשאול שאלות, אחרי הכל זה הבלוג שלך :), ולא, אני לא רואה בכך התנצחות אלא דיון. התשובה לשאלתך היא כן, אם כי אני לא יודע אם זאת יותר אהבה או דאגה. אך בהחלט היתה מישהי שהייתי מוכן לסכן את חיי עבורה, ושהדאגה לשלומה הטריפה את דעתי. איש אינו חסין מאהבה, למעט, אולי, מקרים של הפרעות אישיות נרקסיסטיות וכיו"ב, או אוטיסטים קשים (סליחה על האזכור). לא חסרו גם "סתם" מקרים שנשים "סובבו אותי על האצבע". למעשה, כשהייתי בגילך הייתי דומה לך במובנים רבים, ולו הייתי פוגש מישהי כמו קירקה, כלומר אליענה, יתכן שגם אני הייתי נופל בקסמיה, אם כי אני מטיל ספק בכך, בגלל האופי המרדני שלי, ועוד סיבות, שאני מעדיף לא לפרט כאן.
לפני 5 שנים
קוקו הכלבלב - פרק קשה ומכאיב. נכון שבדמיון שלי כנשלט זה שיא שאולי הייתי רוצה לחוות . למרות שלא בטוח שהייתי עומד בו. עוצמת ההשפלה הכאב ובייחוד למישהוא שלא מתחבר לזה ובגיל שבו היית זה קשה ולא ניתן לתאור, אלא על ידי מי שעבר את זה וכנראה גם זה לא בקלות . תודה לך על השיתוף
לפני 5 שנים
סווריןן - מה שהתרחש בהמשך אותו הלילה היה יותר קשה ויותר מכאיב, איש יקר. אני עדיין מתלבט אם לשתף בזה. איבדתי את בתולי באותו ערב -- טוב, במובן מאוד עקום של אובדן בתולין, שממש לא ברור לי שאני יכול לחשוף...זה מביך, מביך, מביך...
מדהים עד היכן הגעתי עם החשיפה עד כה... ממש, אבל ממש, לא חשבתי להגיע לפרוט הזה מולכם!
לפני 5 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י