ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בחוות הרכיבה

79 הפרקים בבלוג זה מתארים התרחשויות שעברתי בגיל 16 בחוות רכיבה. מי שמגיעים לכאן ורוצים לשקוע בקריאה, מוזמנים להתחיל מהפרק הראשון (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=717497&blog_id=106181) ולהמשיך משם...
לפני 5 שנים. 30 במאי 2018 בשעה 14:35

בחוות הרכיבה (36)

 

 

"עכשיו, כשהבבון מעליך זקור-איבר באופן כזה," הסבירה אליענה לאירן שגיחכה לשמע התיאור, הטעות הנפוצה היא להתיר לו להלביש קונדום בעצמו. אז הרי לך הכלל הרביעי: את אחראית על הקונדום שלו! הבבונים יספרו לך שהם יודעים לשים קונדום, אבל בגלל הלחץ שלהם הם מסתבכים, ומי שתשלם את המחיר על המגושמות שלהם זו את! אני אעשה זאת הפעם, כי אני לא רוצה שתתעסקי בזה כרגע, אבל אלמד אותך בפעם אחרת. אז גם אסביר לך מדוע דווקא קונדומים ולא משהו אחר."

 

צבע הזית של גופה הגולש של אליענה אל מתחת למיטתה, הספיק לסחרר אותי בעודה דגה קונדום ארוז. במספר תנועות מיומנות הקונדום היה מונח עלי, ומהודק כהלכה. למרות שאצבעותיה נגעו בי דרך כפפות גומי, איברי התקשה אפילו יותר למגע ידה. מבטינו נפגשו לרגע, והיא שלחה אלי נשיקת אוויר. נשמתי לתוכי את האוויר בר המזל, שלפני רגע עטף ללא חשש את גופה. האוויר שהיה בה.  

 

 

"bon, עכשיו כשהבבון מוכן, תכווני אותו בדיוק כמו שעשית קודם: את קובעת את הקצב ואת העומק. אבל רגע... אירן! חכי רגע! זה בסדר שאת נלהבת כמו חתולה מיוחמת," (אירן צחקה כאן), "אבל אני רוצה לשמור על המיטה שלי, ומותר לי, אז שניה!"

 

 

אליענה דילגה מהמיטה וחזרה בצעד קל עם מגבת גדולה. "טוסיק באוויר! יופי!" אמרה אחרי שפרסה מתחת לישבנה של אירן את המגבת. או אז היא רכנה על ברכיה לצד המיטה, מתבוננת מקרוב באזור החלציים של אירן ושלי.

 

אירן ניסתה לדחוק אותי לתוכה. משהו בלם אותי.

 

"הוא בפתח הלא נכון, לא? מדוע זה לא נכנס?" היא שאלה, מוטרדת.

 

"את פשוט טיפה סגורה עדיין, השיבה אליענה. את רטובה מספיק ממה שהבבון עשה קודם, אבל קצת במתח, ואולי לא מגורה מספיק. מה נעשה... מה נעשה... מה נעשה...," הרהרה, "אני יודעת!"

 

היא מיהרה חזרה אל המטבחון שלה. עקבתי אחריה במבטי, ירא ממה שעלול להגיע עכשיו. היא עקפה את הציוד שאירן ואני הכנו מוקדם יותר באותו יום עבור תרגיל העץ —המריצה עם הענפים, את החפירה, המשפך האדום הקטן, המשפך האפור הגדול—ואשר יגורתי בא לי: התחלחלתי לראות אותה נושאת עמה את הגיגית עם מי המלח והחומץ.

 

"שכחתי על מי מדובר!" היא צחקה לעבר אירן, ובתנועה מהירה הצמידה רטייה ספוגה במי המלח אל מתני הפצועה. יללתי מכאב מהצריבה העזה. גופי התנתק ממוחי, וביקש להירתע מידה של אליענה בגלל הכאב החד – זאת למרות שידעתי שעלי להישאר במקומי.

 

 

"ספי, די! תתמודד עם זה באופן בוגר. במיוחד ברגע כזה, שהוא כל כך חשוב עבורה. אתה מפריע לאירן!" זו הייתה יותר הפצרה מאשר איום או נזיפה.

 

"כן, כן. באופן בוגר. אתה מפריע לפעם הראשונה שלי." שחקה אירן מתחתי, עיניה בורקות, והיא מושכת אותי אליה שוב.

 

 

לא הצלחתי לשלוט בגופי שניסה ללא הואיל לחמוק מאחיזתה של אליענה. הרגשתי כאילו שמישהו מקרב חנוכייה בוערת אל צד גופי ומניח אותה שם. מן הלחות שהרגשתי הבנתי שמתני החלה שוב לדמם.

 

"ספי, תינוק! אתה מתפתל כל הזמן!" נזפה בי אליענה, "אוי! ותראה מה קרה עכשיו: טפטפת לי מהחומץ על המצעים שלי" שאגת כאב נמלטה מגרוני, "ששש... mon petit... מישהו עוד ישמע! מספיק כבר עם התנועות האלה... תראה! עכשיו גם הכתמת עם הדם שלך את הסדינים שלי. אוף! זה מגעיל. מה עשית!"

 

"אני מ..מצטער" גמגמתי, תוך התנשפויות כאב שניסו להחליף את הזעקה שביקשה להישמע בגלל כף ידה המענה, שדרך כפפת הגומי לרגע לא פסקה מלעסות את מי המלח והחומץ עמוק יותר אל פצעיי.

 

"יש לך על מה!" גערה בי, מאוכזבת. "הרי למה הינחתי מגבת מתחתיה? למה? כדי שהמצעים שלי יישארו נקיים, ועכשיו, בגללך אני –די כבר לייבב ככה ספי!—ובגלל חוסר השליטה העצמית שלך אני צריכה לישון במצעים מלוכלכים."

 

היא לא כעסה, אלא אמרה כל זאת בצער.

 

"הוי" פלטה פתאום אירן מתחתי, כשבבת אחת הייתי בתוכה. "וואו, זה נכנס עכשיו ממש בקלות!" אמרה בהקלה, ואליענה שחררה באחת את הרטייה.

 

"כאב לך?" שאלה אותה אליענה.

 

"טיפה, אבל עכשיו.... עכשיו בסדר."

 

"מעולה." לפתע אליענה התקרבה ונישקה את אירן במהירות על שפתיה. אירן פערה את עיניה בפליאה.

 

"סליחה, סליחה, חמודה שלי. את היית עכשיו כל כך יפה, שלא יכולתי להתאפק."

 

"זה בסדר. אני פשוט לא..."

 

"לא. לא. גם אני לא. פשוט ברח לי."

 

"טוב."

 

"נמשיך?"

 

"כן."

 "bon, אז עכשיו אני רוצה שתתחילי להזיז את הבבון בדיוק כמו שנוח לך. ספי," פנתה אלי בחדות, "אתה בשום אופן לא מגיע לפורקן! אתה מבין? הקונדום עוזר לך עם זה, אבל אם תרגיש שזה בא, אתה שולף את עצמך החוצה תיכף ומיד. אם תיכשל, אתה לא רואה אותי..." היא פלבלה מעט בעיניה, מתלבטת מה יהיה עונשי,  "שלושה ימים. זה מובן לך?"

 

הנהנתי, תנועות ראשי הזכירו לי פתאום סוס מיוסר שפעם ראיתי ברחוב עם הורי. התחלתי לנוע בתוך אירן: הפעם הראשונה שאני בתוך אישה. פניה היפים של אירן היו מתחתי ומבטה ביקש אותי. אבל לא אחר עיניה תרתי. כאילו זזות מעצמן, העיניים שלי נעו הצידה אל אליענה.

 

"ספי ... תסתכל אלי... ספי! אליענה, תגידי לו להביט עלי."  

 

"לא. אני לא אגיד לו, חמודה שלי. הוא יסתכל לאן שהוא רוצה."

 

חייכתי אל אהובתי, והיא חייכה אלי בחזרה. מתחתיי אירן החלה להניע אותי עמוק יותר ומהר יותר.

 

"נעים לך, מתוקה שלי?" שאלה אותה אליענה.

 

אירן המהמה.

 

"חשוב שתדעי שבדרך כלל, אם תסתפקי רק בתנועות של הבבון, הן לא יובילו אותך מספיק רחוק, יפה שלי..."

 

"אז מה לעשות?"

 

"תרחיקי אותו קצת, ותגעי קצת בעצמך. כמו... כמו שעשיתי לך קודם היום."

 

אירן נשמעה לה. 

 

"בואי ואעזור לך עוד טיפונת." אמרה אליענה.

 

"לא רוצה!" נבהלה פתאום אירן.

 

"לא. אל תפחדי. לא ככה. לא התכוונתי שאני אגע בך." צחקה אליענה.

 

"אז בסדר." התרצתה אירן.

 

"תסתכלי למעלה."

 

אירן הביטה אלי, ואליענה שוב הצמידה את הרטייה המתועבת לפצעי המעונה. שאפתי אוויר מהכאב המחודש. אליענה צבתה את מתני וטלטלה אותה בחדות, דרך הרטייה.

 

"די. די. בבקשה די." התחננתי על חיי. מתחתיי אנחותיה של אירן הפכו להיות עמוקות יותר. הבטתי באליענה, תפסתי אותה לא מוכנה, כך שלשבריר שניה ראיתי מין שילוב של סקרנות, דאגה, ואכזריות.

 

"למה את עושה לי את זה?"

 

"כי אני יכולה." שיגרה אלי חיוך צחור, פרוע ומלאכי באותו זמן.

 

גניחות העונג של אירן התמזגו עם אנקות הייסורים שלי. אליענה המשיכה להדק אלי את הרטייה.

 

"אולי תנסה להיות שנון כמו קודם," אמרה לי במתיקות, "אומרים שמעבר לסף כאב מסוים, מאבדים את היכולת להיות שנון," צווחתי שוב, "תוכיח לי שזה לא נכון, מתוק שלי," גניחת עומק בקעה ממני, "תהיה שנון! דבר, mon petit."

 

    אבל באמת לא יכולתי להיות שנון, שכן אותי הציפו רק המדקרות הנוראיות במותני, שאליענה לא פסקה לעסות, לצבוט, ולטלטל עם הבד החומצי.

 

"את כל כך יפה כשאת רעה." לחשתי במאמץ לבסוף.

 

"באמת??" אמרה בפליאה. "אז ... בעצם ... במקום להתאפר כמו כולן, כל מה שאני צריכה לעשות הוא את זה? ששש... שש... ספי, אל תצעק ככה – אבל, זה מה שאמרת, לא? הנה, עכשיו אני אהיה אפילו יותר יפה. כך! –די, די, ספי, מישהו בסוף יגיע מבחוץ. אירן, שימי לו יד על הפה, כי הוא שוב מתחיל עם הגעיות הבהמיות שלו. אבל תראה, תראה כמה אני יפה, והנה, עכשיו... עכשיו אני עוד אפילו יותר יפה. יופי, אירן, עכשיו שמעו אותו פחות."

 

היא אפשרה לי רגע של הפוגה, ואז חזרה להדק את כפה על בשרי:

 

 "ראי, ראי שעל הקיר, מי הכי יפה בכל העיר?" "את!!" צווחתי, "ועכשיו?" "את!!! יותר!!!" היא התפקעה מצחוק.

 

אירן מתחתי רעדה מהנאה, יד אחת שלה סכרה את פי, ובשנייה עדיין עינגה את עצמה. ירכי רעדו מחדות הכאב. אליענה קירבה את פניה אלי כך שנשימתה הייתה עלי ובתוכי.

 

"נסה שוב פעם להיות שנון. " הבטתי בה, דומע. "נסה בשבילי." הקרבה שלה אלי הייתה הפיתוי המתוק, שמשך אותי לנסות ולרצות אותה, למרות הגיהינום במתני. הירוק-אפור-זהב של עיניה, השפתיים הקרובות אלי כל כך, בדל החיוך... "דבר אלי..." נשמתי אותה.

 

"את הכל." פלטתי

"ואתה..." עיניה התגלגלו כשחיפשה, "אתה כלום." השלימה בסיפוק.

 

"אני אתן לך כל מה שיש לי." נאנקתי.

"ואני אקח ולא אגיד תודה." לחשה.

 

ניסיתי להתקרב אליה עוד. דימיתי שלהרף עין אני חש את ריסיה על לחיי.

 

"אני אוהב אותך", דמעות כאב בעיניי.

"אני גם אוהבת אותי." דמעות צחוק בעיניה.

 

"זוג מופרעים." נשמע קולה של אירן מתחתיי, מביטה בשנינו בסקרנות, מסדירה את נשימתה.

קוקו הכלבלב - ראשית הסיפור עדיין כן מעניין מרתק וכל פעם מגיע לשיאים חדשים .אני מציע לא לשפוט אלא להמשיך לקרוא ולתמוך. אני מאמין שהמטרה היא לא סוף הסיפור אלא הדרך עצמה. ומי שלא מתאים לו לא חייב לקרוא. זה המקום היחידי שסיפור כזה יתקבל באמפטיה ובהבנה ( פרט לעובדה שזה לא נעשה על ידי שני בוגרים ובהסכמה מלאה)
לפני 5 שנים
סווריןן - תודה לשניכם. אני מבין מדוע זה מעורר תגובות סותרות. אני מקווה שזה עדיין מגרה, ואני גם מבין אם לא.
קוקו, מה שציינת בסוף, שיש כאן מקום בו סיפור כזה יכול להתקבל בהבנה, מאוד חשוב לי, ולוכד משהו שאני חש מהתגובות כאן. בהקשרים אחרים בחיי, כשחשפתי משהו ממה שעברתי זה עורר בוז, סלידה, גועל, או פטרונות כלפי. התגובות שאני מקבל כאן בדרך כלל נמנעות מכל זה, ולכן נשאבתי לספר הרבה יותר ממה שחשבתי לספר במקור.
לפני 5 שנים
פלייפול - מדוע כל-כך חשוב לך שהבלוג יהיה מגרה?

אותי זה לא מגרה, אלא מעורר רגשות של צער, אמפתיה כלפיך, וכעס, וגם סלידה, כלפי אליענה. אפילו פעם אחת לא הרגשתי כלפיך בוז, סלידה, גועל או פטרונות, ואני מניח שכמעט כל מי שיקרא את הבלוג מהתחלה יחוש כמוני.

התגובות השליליות שקיבלת בעבר הן (לדעתי), בגלל שהמגיבים קלטו רק חלק קטן מן התמונה, באופן נטול-הקשר למה שקרה בפועל.

אמנם, אני לא שופט מי שמתגרה מכך, כי אף אחד לא בוחר ממה להתגרות, אך אני קורא אותו כי הוא מעניין, סוחף, מותח, וכתוב יפה. אגב, הקריאה או הציפיה לנקמה הנשמעת כאן, יכולה להתפס גם כרצון של הקורא לסיום הולם, לקתארזיס...

אני יודע שפנית לאתר הזה מתוך צפיה שאנשים בדס"מים יזדהו איתך יותר מהאדם הממוצע, ולדעתי צדקת בכך שבחרת באתר הזה, אך לאו דווקא מהסיבה שהם מתגרים מכך, אלא משתי סיבות אחרות:

1. סיבה ראשונה היא מה שכתבתי למעלה: האתר הזה נותן פלטפורמה בה ניתן להיחשף לסיפור ברבדים עמוקים, ולא סתם לקטע נטול-הקשר כמו המלצרית והחבר'ה מהמילואים, ובכך אין יתרון דווקא לכך שמדובר באתר בדס"מי, כי כמעט כל אדם נורמלי היה מגלה אהדה למה שאתה מתאר.

2. אנשים בדס"מים הם ברובם שרוטים, אנשים שסבלו בחייהם. חלקם חוו התעללות חברתית או מינית. מכאן האהדה וההזדהות שאתה מקבל, לדעתי, ולא מכך שהסיפורים שלך מחרמנים. כמובן שעוזרת העובדה שכאן בכלוב, באופן טבעי, החברים פחות שיפוטיים, מן הסתם, להעדפות מיניות חריגות.

לפני 5 שנים
סווריןן - תודה שוב, פלייפול.
לגבי שאלתך, אנדרה דיבר איתי על זה (על למה חשוב לי שזה יגרה). תשובתו: למרות שאני לא כותב כאן פורנו, הגירוי של קוראים/ות מהווה תגובה של גוף למצבי, שיחד עם הזדהות רגשית איתי, מייצרת מה שהוא מכנה validation, מעין אישור לשותפות שחשים איתי מבלי לקרבן או למסכן אותי - הרי גם אותי היא הובילה לגירוי עם כל זה, ברגע שהיא המיתה את דיאבולו והחייתה את בוטן.
אתה נשלט, דרך אגב? אתה באמת לא חש גירוי אף פעם בבלוג שלי (באסה... :-) )
לפני 5 שנים
פלייפול - צר לי סוורין, אני לא נשלט :( אני נמצא כאן באתר בגלל שיש כאן אנשים מעניינים ואינטליגנטיים. לאחרונה אני נמצא כאן בעיקר בגלל הבלוג שלך..

אני חושב שאני מבין, אגב, את דעתו של אנדרה: אתה לא רוצה להרגיש קורבן, זה יערער לך את הזהות המינית שאיתה אתה חי כבר יותר משלושים שנה. אבל אולי זה טוב שתרגיש קורבן: אולי דווקא כשתפנים שאכן עברת התעללות לא מוצדקת בעליל, תוכל להפסיק ולפחד מאליענה, ולהתחיל להרגיש כעס בריא ומשחרר. לדעתי המאד-לא-מקצועית, דוקא יועיל לך להתחבר לצד המקורבן, לספי שלא נהנה מהכאב, כפי שהיית פעם. מן הסתם, המחיר שתשלם הוא מערבולת רגשית לא פשוטה.
לפני 5 שנים
נשלט דו נשלט - שלום סוורין.
עד עכשיו לא הגבתי אבל אני קורא את הבלוג של אותה כותב ממש יפה.
ואני מצטער שאתה צריך לכתוב בשביל דרך טיפול ולא כדי להעביר חוויה.
רציתי רק לשאול איך לעזאזל עברת את כל זה בגיל כל כך מוקדם כאלה כאבים והשפלות
ועוד דבר האם זה השפיע עליך גם לגבי נשים שאהבו אותך.
לפני 5 שנים
סווריןן - תודה לך! תראה, לא ממש נשאלתי אם בא לי לעבור משהו כזה או לא. אני לא יודע אם אתה קורא את הסיפור הזה מההתחלה, אבל התהליך היה הדרגתי -- אני לא אומר שזה היה איטי, אבל היא התחילה איתי עם משהו קטן יחסית: לנקות את מגפי הרכיבה שלה, אחר כך לנקות אותם כשהם עליה, אחר כך לנקות לה את החדר. כל זה התרחש מהר מאוד, אבל בכל פעם היא למדה אותי ועברה לשלב הבא. בגלל שכל יום האהבה שלי אליה רק התעצמה, ובגלל הקירבה שלה אלי ומה שהיא שידרה לי--אהבה, כן, למרות הכל--הייתי מוכן לעוד. העובדה שהכל היה חלק מפרוייקט פילוסופי, אפשר לי להגיד לעצמי כל פעם מחדש, שזה לא רק השפלה, ושאני סובל כדי לקדם מחקר משמעותי לה, ומשמעותי בכלל.

לגבי שאלתך השניה, תראה, אני מעדיף לא להיכנס לזה ממש. אני בטיפול בעיקר בגלל ההשלכות ההוויות של כל זה, אבל כן מצאתי אהבה.
לפני 5 שנים
נשלט דו נשלט - כן קראתי את הכל. לפחות אני שמח בזה שמצאת אהבה שמכבדת אותך
לפני 5 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י