סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני 5 שנים. 11 ביוני 2018 בשעה 11:53

פעם לא אהבתי לעשות שום דבר לבד, בטח לא לשבת בבית קפה או מסעדה או אפילו סתם על חוף הים. נראה לי מוזר.

שנים אחכ כשיצאתי לאבטלה בפעם הראשונה, לימדתי עצמי להנות מהלבד שלי גם בציבור. פעם ועוד פעם, ראשית עם ספר אחכ עם מוזיקה, בסוף הבנתי שזה לא באמת משנה, כי התחלתי ממש להנות מזמן האיכות הזה עם עצמי, זמן לחשוב, להביט מסביב, לנסות לנחש איזה עולם מסתתר מאחורי כל אדם לידי. אף פעם לא הקשבתי לשיחות של אחרים כי זה לא עניין אותי. הייתי מביטה בשפת הגוף של כל אחד עם זה שמולו. זה ריתק אותי. הרגשתי חלק מהעולם הזה גם בגפי.

צהרי אמצע שבוע, יצאתי מהבית בשמלה אדומה ושיער אדמוני ארוך מתנדנד מצד לצד משוך לאחור עם גומייה, השמש החמה ליטפה עורי והלב חייך. לא עברו מאה מטר מהבית כבר 3 אנשים שונים פנו אליי עם שאלות מה איפה כמה, מאלצים אותי להתנתק מהמוסיקה שלי.. עניתי בחן ובחיוך לכל אחד ואז החשתי צעדיי שיניחו לי. אתם מוזמנים להביט אך לא להפריע.

רבע שעה אחכ הגעתי לבית קפה מרוחק מהבית, הזמנתי קפה קר, הוצאתי סגריות, הגברתי את המוזיקה ושקעתי לשקט האהוב הזה, הניתוק.

מנסה להתרכז בעצמי, מה אני מרגישה, למה.. תחושות מעורבות, אנטי חברתית מחד, נהנית מהמבטים של אנשים סביבי מאידך. אך מעל הכל הרגשתי בערה פנימית. לא בין הרגליים. בבטן. בלב. כעס. זעם. מאבק פנימי בין הילדה הקטנה שרוצה לעשות דווקא ולבטא את זה בשתיקה רועמת, לבין האישה הבוגרת שמבינה שאם לא תתקשר עם מי שמעורר בה קונפליקט שום דבר לא יפתר. 

המערכה טרם הוכרעה. רוצה צי של לוחמים מאחוריי. מדמיינת אותם. חיילים קרביים מסוקסים, חזקים. מדמיינת אותי זועמת ונלחמת, צועקת נוסח This is Sparta ועם כל חייליי מתנקשת בכל היעדים. כמו משחק פלייסטיישן אלים במיוחד.

אחח.. כמה עונג מעוררת בי מחשבה זו.. כמו שטורנדו (דרגה 5) עושה נזק מטורף על סביבתו, כך היתה במחשבתי מלחמת הצדק שלי. מעין מלחמת "דווקא" ילדותית.

השמדה המונית של כל הגברים שעוררו בי רגשות כשלא היתה בהם מעולם כוונה לטפח אותם בי, אלא למתן ולרסן, ולו כדי לדאוג שלא אפגע בסטטוס קוו המושלם שלהם.

איך שמאסתי בכל אלה. "אני זה אני קבלי אותי כמו שאני". כן. אז הנה, גם אני כמו שאני. קבל אותי כפי שאני. אש ומים. היום אש, הרבה אש. כמו דרקון אדום עצום. אבל דווקא כשאני ככה אני רוצה שתהיו אמיצים ותלכו בגבורה אל תוך הלהבות שלי, בלי לחשוש, בלי אגו, בלי כוונת מלחמה. רוצה כניעה. רוצה השלמה. 

גיבורים מסתבר יש רק בעולם של מרוול, וגם שם הם מתים.

לוגמת מהקפה הקר, מציתה עוד סגריה, אין חדש תחת השמש.

אאספרסו​(שולט) - כשאת שלמה עם עצמך והשלמת עם כולך אז השאר יסתדר מאליו
לפני 5 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י