בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

.

כל המוגש כאן מוגש כשירות לציבור קוראי הכלוב ואך ורק כשירות. אין לראות בכתוב המלצה או קביעה חד משמעית. הכל פתוח לדיון ונתון לערעור. הכתוב לא בהכרח יהיה פרטני כלפי כל אדם ואדם, אנשים הם שונים, משונים ואוהבים דברים שונים. הכל יהיה בקווים כלליים והגדרות רחבות שכל אחד יוכל לקחת לעצמו מה שהוא חושב לנכון ולהשאיר מאחור מה שהוא לא מעוניין בו.

חל איסור להעתיק, לשתף או לדבר על הכתוב כאן ללא אישור מכותב הבלוג. מי שיעשה זאת ייענש בחומרה. (סתם, תעשו מה שבא לכם. רק תנו קרדיט.)
לפני 3 שנים. 12 ביוני 2018, 16:21

אני מלטף לה את הצלקות שעל היד,
חלקן לרוחב, חלקן לאורך.
את רובן היא עשתה בשביל שיכאב לה, את השאר היא עשתה בשביל למות.


אני מעביר אצבע על כל אחת מהן, על השבילים שהיא יצרה, אולי אפילו השבילים שבהם היא הלכה. שבהם היא התמודדה רוב הזמן, נגד העולם, נגד עצמה. אני אומר לה שהיא יפה. שהצלקות שלה יפות, שכל מה שהיא עברה, גם הדבר המכוער ביותר - הוא יפה.


אני מחבק אותה, מסתכל לה בתוך העיניים הירוקות האלו ואומר לה שאף אחד לא כועס על אף החלטה שהיא עשתה. אני אומר לה שהעולם סלח לה על זה שהיא ניסתה להסתלק ממנו, ושמתי שהיא תרגיש שזה נכון לה היא גם תסלח לעצמה. אני אומר לה שיש לה ערך ואני מבטיח לה שאם זה תלוי בי, אני אלחם בשדים שלה ואנצח אותם או שאמות תוך כדי ניסיון.


היא מסתכלת עליי ואומרת לי שהיא יודעת את זה וכמוני היא גם מבינה שזה לא תלוי בי. היא אף פעם לא ביקשה שאבין אותה או שאשקר לה שהיא יותר לא תגיע למקום הזה. אני לא יכול להבין אותה. אני רק יכול להעביר את האצבעות שלי על השבילים היפים שיש לה על היד ולהגיד לה שהיא יפה. כולה.

מבולבלת88{נשואה} - איזה כיף לה
לפני 3 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י